בחלוף הזעף הראשון (במקום שנהטובה)

לכאורה – ראש שנה, לכאורה, איזה יופי ותכלה שנה זוועתית ותחל אחת חדשה ומעולה
(אם כך, למה בכל שנה, הקודמת נזרקת בביטול מאחורה ואנחנו מבטיחים שהפעם באמת
באמת שהנוכחית תהיה לברכה כי הקודמת היתה מקוללה).

אבל מה בת'אכלס קורה, בואו נבדוק:

קודם כל, הלפני: אחד מהדודים תוקף חודש מראש ומבצע את הנורא מכל: 
מזמין אליו.
ההזמנה הזו אף פעם לא מתקבלת בברכה, אלא רק באנחה מצד שאר האחים שיודעים
שהתשלום על ההזמנה הזו בוא יבוא.

שנית, הימים שלפני בהם את מנסה להתעלם ככל יכולתך אבל לא ממש יכולה,
כי אנשים מסביבך נמצאים בבהלת קניות מטורפת, חוזרים בכל יום עמוסי סלים
ושקיות, כי בכל קנייה שוכחים פריט כזה או אחר ש"ממש חייבים".
תרבות הצריכה חוגגת בימי בהלה מהסוג הזה.
אז אפשר להתעלם, אפשר לא להשתתף באורגיית הקניות, ולחשוב מהות,
ולהכין את מה שרוצים בלבד, ולהביא שמחה וחום ואהבה לצד זר פרחים ועוגה אחת
נהדרת,
אבל האווירה, עליי לפחות, לא פוסחת.

שלישית, ואולי הגורם הכי חשוב בתקופה זועפת זו, הוא המושג הטעון: סתיו.
בסוף אוגוסט אנשים מרגישים כל כך שבעים מהחום הלוהט וחושבים בערגה על קרירות,
ענן, חצב מאוהב וסתיו. אבל ברגע, ברגע שהשמיים טיפה מתקדרים, שהיום מתקצר בחצי שעה,
שהשמיים נעשים קצת פחות מאירי פנים, ומתחילים לעשות פרצוף,
הופ !! כבר שכחנו את השרב והזיעה והאיכסה והפכנו באחת למתנגדי סתיו וקרירות.
אנחנו נעשים מדוכאים כאחרון הפינלנדים חסרי השמש ומרגישים דחויים, נטושים,
מוכים, אומללים והומלסים.

כך מכה בנו תקופת החגים מכה אחר מכה, החופשים נכפים עלינו, קומץ בני אדם
שלא בחרת נאלץ להתכנס אחת לכמה ימים יחדיו, יותר בבהלה מאשר משמחה או מבחירה,
והתוכן ידוע: אוכל, שינה, הקאה.

'צטערת, אני לא זקוקה לחופש בכפייה בכדי לחוש תחושות דרור או תחושות משפחה
או אהבה. רוצה לבחור את ימי החופש שלי, רוצה לבחור את חגיי,
ובעיקר הייתי רוצה לבחור לעשות קישטא לסתיו-לא-עכשיו הזה.

עד כאן קיטורים, שתמיד עוזרים בתקופות של נוגות.

עלי הנוסחא שלו עובדת פלאים.