לעיסה-לעיסה-בלון !

רק שאצלנו לא מדובר היה רק בטיול שנתי כמו ה"עירוניסטים",
אלא בטיולי סיירות של ממש, שנערכו לפחות אחת לשבוע-שבועיים.

אנחנו היינו כה מורגלים להיעדרויות האלה מהבית, היינו עומסים תרמיל מושקע,
אורזים מספר מדוד של לבנים וביגוד, ע"פ הוראות מפורטות שנמסרו לנו ע"ג דפי סטנסיל
להעביר להורים מלאי הציפייה ששוב נעוף קצת מהבית לכמה ימים של שלווה ברוכה.

אבל כל אלו, לרבות ימי שלישי הקבועים שיועדו לטיול השבועי לאמבטיות הגיר
בחברתו של המורה למלאכה מהפלמ"ח "גנדי", יסופרו בפוסטים אחרים.

הפעם רציתי להתמקד בנסיעה אחרת.

בוקר אחד הגיעה המורה נירית ופניה מוצתות באור מחודש של התלהבות.
"בשישבת הקרוב נוסעים לכפר חב"ד".

הביקור הוצג לנו בגדול כסוג של ביקור אנתרופולוגי (בשפה שהתאימה לילדים בגילנו),
משהו בסגנון תנועת העבודה של אז, "ניסע ונלמד על אורחות חייהם של אנשים ששונים
מאיתנו, של דתיים אדוקים, חרדים חסידים, נכבד אותם ואת אורח חייהם, וכך נצא נשכרים
שני הצדדים: אנחנו נלמד עליהם והם יכירו אותנו. נכון שזה נפלא, ילדים ??"
סיימה מורתנו וזרחה כל כך, עד שהתחלנו כבר לחשוד שבעלה החתיך חוזר מהפלחה לאחרונה
מוקדם מהרגיל, מה שניכר היה בעור פניה של נירית.

לא התרגשנו מידי, היינו רגילים בהקפצות, וכרגיל אצל ילדים, לא כל כך שאלנו שאלות,
בטח ובטח לא העלינו על הדעת שאפשר אולי גם למחות או להחליט לא לנסוע,
או להביע ספק או תרעומת.
אומרים, עושים.

"אנחנו נתחלק לזוגות, של בנים ובנות בנפרד, כי זה דתיים, וכל זוג ילדים יתארח
אצל משפחה דתית בכפר חב"ד, יאכל אצלם ויישן אצלם. 
שכל הבנות בכיתה ישיגו חצאיות ארוכות,
למי שאין ולאמא שלה אין וגם לא לאחותה, תיגש אליי, ונלך יחד באופן מאורגן למחסן תחפושות
לאתר לה חצאית ארוכה".
מחסן תחפושות !! אז אפילו לא הנדנו עפעף. לכמה בנות מקיבוץ של תנועת העבודה
בסוף שנות ה70' תחילת 80' היתה בדיוק חצאית ארוכה ? לרוב לא היה,
שלא לדבר על האמא המשופמת שלהם, שאם כבר היתה מוציאה את הראש מהלול או
בית הילדים או חדר האוכל, היה זה לרוב בסרבל מיוזע, וכבגדי שבת היתה לובשת
את מכנסי הקורדרוי הסגולים בתוספת אפודה שיקית בצבע בורדו "נועז".

כך הלכנו שיירה ארוכה של בנות אל מחסן התחפושות וכל אחת בחרה לה חצאית ארוכה
לאחר שאושרה על ידי המורה נירית כ"עוברת", וזה כלל חצאיות נוסח "מלכת אסתר",
חלקים מתחפושות של כלנית, שושנה, ליצנית חצר, דתית-אדוקה (התחפושת הזו כללה גם כסיות
ארוכות שלל שביסים ומטפחות חסרות הקשר) וכולי , וככה חזרנו לנו בשיירה כל הבנות
העולזות אל בית הילדים בשמחת אין קץ.
לא זו בלבד שנוסעים בשבת אל כפר של חסידים (וחסידות !!) נפלאים, אנחנו גם מורשות ללבוש
בגדי התחפשות, וזה נחשב בסדר !! לא היה קץ לאושרנו.

אחד הדברים שילדים הכי אהבו באותן שנות פשטות מבורכות היו הממתקים הספרטניים
יחסית להיום שניקנו לעיתים לא מזומנות כ"כ, וזה כלל "טעמי", "טוב טעם", "טורטית",
"שוקולד רוזמרי" האלמותי,
ועשרות על עשרות של הנחשק מכל: מסטיק בזוקה.

גם לנסיעה הזו הצטיידנו מלבד כל הביגוד המינימלי ההכרחי, בפיסות פיסות של הורוד-ורוד הזה,
והטמנו בין הבגדים, ככה לעת צרה.

כך התפזרנו אל הבתים המארחים, ואני ובת זוגי הגענו אל משפחה עם הרבה ילדים
(זה מה שאני זוכרת), מיד נערכה לנו היכרות עם כל בני הבית, והתיידדנו במיוחד
עם אחת הבנות שהיתה בדיוק בגילנו. היא הראתה לנו את מחברותיה וספריה, ודיברנו
על הלימודים (ילדות חנאנות גמורות היינו). הבננו מיד שהלימודים שלנו שונים, והסביבה, והחברים,
והבנים שלהם. 
כל הגברים נראו לנו אותו דבר במראה, אז שאלתי בתמימותי את אם המשפחה
איך היא מבדילה בין דוד שלה למשל לשכן שלה, כי כולם נראים אותו דבר.
אחר כך נתבקשנו להדליק נרות, והבת אמרה שכדאי להדליק נרות, כי נרות זה אור וחום.
בת זוגי הנקאצית אמרה שגם בתנור יש אור וחום וגם בשמש וגם בפנס וגם ב….
אבל הוסתה על ידי, כשהתחלתי להבחין שאנחנו גורמות אי נחת למארחים המעט קשוחים
שהוצמדו לנו.

אני לא זוכרת שהיה רע, אבל גם לא מי יודע מה טוב או חמים או משהו, מלבד:
תחושה רצינית שמנסים להשפיע עלינו, ללמד אותנו, ללמד וללמד, וכשניסינו אנחנו לספר
על עצמנו (כמו שנאמר לנו ע"י המורה נירית), נתקלנו בסוג של חומה מחויכת.

כאמור היינו ילדים, ולא ייחסנו הרבה חשיבות לכלום.

אחרי ארוחת הערב שהיתה משופעת במיני תפילות וברכות וזמירות וטקסים,
קצת פחות משופעת באוכל (היה מספיק, אבל לא יותר מכך, והופתענו שאין מיץ, רק בקבוק
פשוט עם מים רגילים מהברז, מה שבעיני היום מבורך),
ועוד פחות משופעת בדיבורים רגילים אליהם אנחנו היינו רגילות בארוחות בבתינו אנו,
יצאנו לפגישה משותפת עם כל בני כיתתנו ולהרצאה של רב המקום או אחד הרבנים שם.

הרב הרצה והרצה, על שבת קודש, על אורח החיים שלהם, אני לא זוכרת כלום כמעט.
אני רק זוכרת שהדבר היחיד שהעסיק אותנו הוא שאלת השאלות:
האם בזוקה זה כשר, ומה יקרה לנו אם לא.

לאחר שעה מייגעת, הרב סיים לנאום.

"יש שאלות, חברים ?", שאל בחביבות.
לחשושים.
"תשאל אותו", "לא תשאלי את", "את, את", "אתה".
בסוף הוחלט שיקי, האנטי-מלך של הכיתה (כי היה לו שיער מקורזל אפרו, אבל זה כבר לסיפור אחר),
ישאל.

"כן, ילד, מה רצית לשאול", אמר הרב.

"אממ… בזוקה זה כשר ?", סינן יקי והתיישב מיד.

הס הושלך באולם.

הרב דיבר, "בזוקה אתה אומר ??"

"כן, בזוקה….. זה כשר ?"  לחש יקי, עומד להתעלף.
באותו רגע, 400 בזוקות ורודות הפכו בורדו עז, רשרשו בכיסים ובתיקים הצמודים,
ולא ידעו את נפשן.

מה תהיה הגזירה ? מה עכשיו ? מה יאמר הרב ?

הרב לא התרגש במיוחד.

הוא בסך הכל אמר ש:
זה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר וזה כשר וזה לא כשר.

לא הבננו כלום.
הוא דיבר הרבה.

לא רצינו להזכיר את הצירוף "עצמות חמור", לבל יתכעס הרב וייטה את דיננו לחומרה, על כן 
שתקנו.

לכשסיים הרב את דרשתו, נטלנו את תיקינו ועפנו בזוגות בחזרה אל הבתים המארחים,
נזהרנו מאד שלא להרגיז ולא להרעיש ולא לחלל ולא לאכול הרבה, ולהוריד בשקט מהשולחן
ולא לעבוד, ובעיקר בעיקר, לא להזכיר אפילו ברמז את המילה בזוקה,
וליתר בטחון גם את המילים: ורוד, מתוקה, עתידות, מוטי, חמור, עצמות, טעים, בגיל 21 תגיעי לירח.

השבת עברה בהצלחה יחסית, אף אחד לא נענש או הוגלה לחדר אחר או נתפס על לעיסה,
או הרגיז במיוחד את אוסף האנשים החביבים ומכניסי האורחים.

כשחזרנו, חזרו איתנו עוד 400 בזוקות נפחדות-משהו ומעט יותר אדוקות (שלא לומר קשות) מבעבר.

כאקט של מרי היו 30 ילדים תלמידי בית ספר קיבוצי אזורי נראים לועסים מסטיקי בזוקה
במשך כל השבוע שאחרי, באדיקות רבה ומחליפים ביניהם עתידות ובדיחות בהפסקה.

הקצב היה אחיד כיאה לקיבוץ, ונע סביב הסטנדרטי.

לעיסה לעיסה לעיסה לעיסה לעיסה לעיסה לעיסה לעיסה לעיסה —בלון— פיצוץ.