(תודה לאדמו"ר)
חברי דיווח כי הלך היום להלוייה "חילונית".
חשבתי בתחילה כי מדובר בהלוויה של חילוניים, אבל הסתבר שגם הלוויה עצמה,
מלבד הנוכחים ואלו שכבר אינם נוכחים בה, היתה חילונית.
לחברי בעל הרקע והעבר הדתי למהדרין, היתה זו ההיתקלות הראשונה, והוא חזר
אמנם מעט עגמומי מעצם המעמד הסופני, לא עלינו ולא על אף אחד,
אך יחד עם זאת, גם נפעם מהתצורה.
"תשכחי כל מה שאת זוכרת" (המממ… חמסה חמסה חמסה !!!)
"מתפילות, תכריכים, קדיש, עילוי נשמתו, חבר'ה קדישא, תהילים, אל מלא רחמים וחזן",
אמר.
"תודה על התזכורת באמת", עניתי.
מה שהוא תיאר, דיבר בקצרה על ניהול הלווייה והתאמתה לדעות המשפחה והקרובים
(עניין מבורך בעיני),
על קיומו של מעין "מנהל הלווייה" שמתרוצץ כמארגן אירועים בינות הקבוצות השונות
אליהן חולקו האורחים, ומחלק הוראות ותפקידים,
לרבות קיומה של סוג של "בימת בידור" אליה הועלו בזה אחר זה הסופדים,
שנשאו דברים כמלאות ליבם, חלקם דברים גבוהים וברומו של עולם, חלקם לצלילי
שירים קאנוניים של אריק איינשטיין ושלום חנוך, וחלקם מסתכמים במשהו כמו:
"וואללה, חבל שמת, דווקא היה בנאדם טוב".
פרק נוסף באירוע, כלל "עבודות עפר" משותפות לכל חברי הקבוצות, שכללו הצטיידות
בטוריות ועזרה בחפירה/כיסוי של ה-לא עלינו שנטמן בארון.
אם לא היה לנו דימיון מטורף שלא לומר חולני או אפילו מכעיס, לא היינו מדמיינים
אירוע נטיעות משותף של חבורת חבר'ה מצויינים באחד מיערות קק"ל הציוניים.
אבל יש לנו, ועל כך אנחנו לעיתים נענשים.
בסופו של האירוע לא יכולנו שלא לחשוב מה יקרה אם עכשיו גם ההלוויות תהפוכנה
לאירועים מתוקשרים וגרנדיוזיים חסרי כל הקשר,
דוגמת החתונות/"שמחות" של היום.
או אז למארגן ההלוויה יהיה גם גזבר שיהיה אחראי על גביית הצ'קים,
וחוליה שתהיה אחראית על הוצאה לפועל של כל מי שהביא מתנה/ח"י שקלים.
אני לא רוצה לחשוב אלו גימיקים סופניים ואלו משקאות יוגשו באירועים האלטרנטיביים
הללו, אבל זה לא הולך להיות פשוט, ועל זה ייאמר:
"אל מלא רחמים, הושיענו נא פליז".
את גדולה –
תל מלא רחמים
המצא לנו תנוחה נכונה
הצלת את כבודנו הנרמס בעפר
מצאצאי ח. לוין זצוקל"א
תודה בר מנין,
מעניין מי את/ה,
אני הולכת לקרוא קצת חנוך לוין.
רונית יקרה
מי אני, שמי נטמן באותיות מינן,
תלמיד האדמו"ר מנדלי מו"ס, מר"ן יוסף חיים והעילוי מנוחתו עדן ח. לוין.
אבל זה פחות חשוב כי מעפר באתי ואל קבלן עפר אשוב
החשוב שאת כותבת נפלא ובהומור אנין ושנון. אצלנו אומרים ביידיש: "המחייה"
איזה חמוד אתה, בר מינן.
שמך "טמון" באותיות ההן – ידעתי.
רק בלי הי' נכון ?
ועם תוספת של עוד כמה אותיות.
🙂
רוניתי
זה תלוי
אם הכוונה לכינוי חיבה
אז הי' דווקא מצויה בתיבה
של מי, אבל בשמי הרשמי
הי' אכן קפצה מהתיבה
אוי לי מיוצרי
והאמת שכבר-מינן אני באמת חמוד:)
כבר מינן אתה חמוד,
ואני יודעת שיש בך חמידות גם
בתצורת העולם-הזה שלך,
רק אולי אתה לא מורגל בזה.
תראה מה שמסיכה זמנית יכולה לאפשר.
"עבודות עפר", ח"י שקלים,
הרגת אותי !!
זו הכוונה, קוקי ואני 🙂
אז איזה שיר של אריק אינשטיין ושלום חנוך שרו שם?
"למה לי לקחת ללב…יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח"?
🙂
:))))
מעולה, שחר.
אימצתי.
הי רונית,
בהחלט מקאברי, אבל דווקא מניסיון (לא, עוד לא ערכו לי לוויה חילונית, הייתי באחת)היה משהו מאד מרגש בקשר הבלתי אמצעי הזה עם הבורא.
משהו בתפילות הנהירות, בעברית ולא בארמית,היה מאד מעצים.ובכלל, אני מוצאת, שמה שלא מגיע מכוח איזה שגרה שאף אחד לא מעז להפר, מעורר הרבה מחשבות. אני הלכתי עם ההספד שנשאה אשת הנפטר, מלבד העובדה שגם אהבתי מא אותו, הרבה הרבה ימים אחר כך.עד עכשיו למעשה.
בהחלט, איריס אליה,
זו גם דעתי.
הבאתי כאן פן משעשע של העניין,
כדרכי לפעמים.
כנראה שלא תמיד חשובה המסגרת,
חשוב הלב.
תל מלא רחמים – יופי.
תודה איציק,
וכייף לראותך כאן שוב.
מסתבר שהמשיח לא בא וגם לא טילפן.
לא בא ולא טילפן, גיורא,
אבל התפוצץ מצחוק,
כלומר זה מה שאני מאחלת לו 🙂
ולנו.
רוניתי הבאת את מלוא הקונפליקט ככמעט… עוד לא הייתי בלווייה מוצלחת. נושא ראוי למחשבה.
מירי המקסימה,
תודה.
ובכלל, טפו טפו חמסה חמסה שאני מדברת על נושאים כאלה.
"אני ואתה נשנה את העולם" – ואת בית העלמין 🙂
"תל מלא רחמים" – נהדר, רונית.
ובמנוחת עולמים ננוחם.
:)))
אהבתי, תלמה.
ותודה רבה.
אפילו עם נושא כזה, את מצליחה להצחיק!
תודה, סבינה.
ויש אומרים: דווקא עם נושא כזה.
הומור שחור וקצת דפוק.
משעשע רונית , כתוב מקסים
באידיש "תל" זה מקולקל , הרוס או משהו כזה , אולי עוד קשר מעניין בין העברית לאידיש
בחו"ל הפקת לוויות זה בטח עסק משגשג , לפי סדרות הטלוויזיה.
על משקל "חוות רונית" – (אולם אירועים מפואר סמוך להרצליה) אפשר את חוות גאולה 🙂
יש לי הרגשה שעלית על "סטארט אפ" הסטרי 🙂
תודה, ריקיל'ה.
מכירה את חוות רונית ואת כל האלו …
אפשר בהחלט
"חוות גאולה" או "חוות מועד לכל חי"…
לא ידעתי שבאידיש "תל" פירושו מקולקל,
כלומר באידיש "תל אביב"= אביב מקולקל, כלומר: קיץ עם לחות, תרגום נפלא 🙂
כשדודי מת , אישתו התנפלה על הקבר, בזעקות, וזה נראה לי כל כך נכון.
אם יש נכון.
הבכי המשותף הזה.
צפיתי גם במסע הלוויה ואנשים צעקו וכמעט התמוטטו , ושמחתי, אם אפשר לשמוח שיש לגיטמיות להוצאת הכאב כמו שהוא. שיש מסע וחזן וקריעת בגד.
וביום שישי לפני כל הבישולים הסופיים הלכתי לשבעה, ידידתי ישבה על מזרן, ואני הגשתי לה שתייה.
וראיתי כמה תהליך האבל ביהדות, עשוי במחשבת תחילה.
כולה תקווה שהמשיח שיגיע ימנע את המוות הבא.
אם מותר לומר את זה כאן , ולא בהומור. תודה על הפוסט.
שבוע- שמח
אני איתך, אביטל,
בעניין הלגיטימיות בהוצאת הכאב.
רק החשוב בעיני הוא הדרך פרטית ואינטימית מאד, ואינה אחת, בפירוש אין דרך אחת בעיני,
ובעיני אחת ההטעיות הגדולות של הדת או של הממסד הדתי הוא להטיף כל הזמן לדרך אחת ולפעמים בדרכים שהולכות ונעשות כפייתיות.
ומבחינתי, אין שום משיח שהוא חיצוני לנו. הכל בנו.
שבוע טוב ושמח !!
האמת שהלוויה הדתית, היא מבחינת החשיבות למת.
אמירת הקדיש מזככת את נשמתו ממעל.
וכל השמירה והליכה בדרך מסוימת מסייעות לו.
אבל אי אפשר לכפות.
ואם איש או אישה מסרבים, לא נראה לי שכופים.
לפעמים המחלוקות הן תוך משפחתיות, למשל הכרתי משפחה שהנפטר היה בן 23 חילוני, וחלק מהאחיות דתיות וחלק לא, אז החילוניות סרבו לערוך סעודת אבלים, והדתיות טענו שזה לטובת הנפטר שגם אם הפך לחילוני, היה בסך הכל צעיר, ולמעלה הדברים נראים אחרת.
בנוסף הן קיבלו מהנפטר את ביטוח החיים שלו, וחלק טענו שאסור להתקמצן ולהוציא כל סכום, וחלק טענו שלא זה מה שהמת רצה.
הרבנות לא הייתה חלק מזה.
ואין לי מושג איך זה נסגר.
אני מאמינה ב13 העיקרים וכמובן במשיח.
כותבת על זה, אך זה שאני כותבת זה כי אני יש דמוקרטיה במחוזותינו.
אך חלילה איני יכולה להתקין שבב משיחי במוחו של איש:)
חודש – שמח
אביטל, המשיח הוא שלנו.
לא חיצוני בעיני, פנימי.
או רונית יש כבר חתונה אלטרנטיבית, לוויה אלטרנטיבית{הייתי גם באמת כזאת הרגשתי לא במקום,משום מה} ומה שחסר רק חיים אלטרנטיביים
חני נכון,
רק שבעיני מה שכולנו מנסים כל הזמן
הוא חיים אלטרנטיביים,
כאשר מה שהכי קשה לנו הוא לחיות את חיינו שלנו, ככה, בלי כל האשליות שמפרידות.
אני יודעת שאת יודעת.
שנון ומצחיק רונית
הייתי בכמה הלוויות עגומות כאלה, רוב הקהל נבוך ונגרר. המת אינו מגיב למיטב השירה והפרוזה המומטרים עליו יחד עם העפר.
התעצבתי.
אוי, רות,
תיארת תיאור ציורי ואמיתי וכן
של המציאות.
ואת התעצבת..
כן, יש גם את זה בפוסט הזה,
אבל אני לא יודעת אם בגלל המורבידיות.
תודה לך, חנה המקסימה והמפרגנת כל כך.
ואחרי הלוויה ילכו לבית הנפטר ומשם יצאו במסע אופניים לזכרו במשך שבעה ימים ממשמר הדמעה לתל-יגון?
מה שנקרא "לרכב שבעה".
ג'יג, אנחנו יכולים סופסוף להחליף מקצוע ולהרכיב אירועים כאלה יחד. .. מצד שני עדיף כבר הייטק 🙂
השקפה הומניסטית חילונית היא עולם ומלואו. ההלוויות האלטרנטיביות הן חיפוש אחר ביטוי יהודי אותנטי, להשקפת עולם זו, שיפטור אותנו מעונש של טקס המנוגד להשקפת עולמנו.
בטקסים שאני עורך יש מקום לסמלים המסורתיים כאמירת קדיש, וקריעה, אך גם מקום לשירה עברית, ושירים עבריים בשפת התנ"ך, והשתתפות פעילה בטקס, וקבורה בארון ומוסיקה קלאסית המאפשרת התייחדות והתבוננות והיזכרות ופרידה.
במקום לצחוק, נראה לי שגם עורכי הלוויות הדתיות, (שיש בהן מענה להשקפת עולם דתית, ואיני מבטלן כלל), יכולים להתבוננן בלוויות האלטרנטיביות ולשאול, מה מכל זה מתאים לנו.
קובי וינר,
רב חילוני ב"תמורה"
אבא של שקד זכרו לברכה.
שלום לרב קובי וינר.
מעניין, איך הגעת לפוסט הזה שלי ?
קודם כל, נעים לשמוע עליך ועל פועלך.
אין לי כמובן שום מחלוקת איתך ועם הדרך האלטרנטיבית הברוכה.
המאמר הוא ב-צ-ח-ו-ק !!
אבל נחמד שלקחת אותו ברצינות :))
(וחמסות לגבי הנושא).
מרונית.