במאורה שלנו
חיים שניים –
אחד פרסי אסלי, אחת מפלשתין.
הגדר בינינו גבוהה מספיק
בכדי לשמור על פרטיות,
ויש נגישות גבוהה לשוקת המים.
בשעה קבועה ביום, פותחים את המאורה
לקהל הרחב,
וחברת שליחויות זורקת לשנינו איזו עצם ממסעדת גורמה משובחת.
מלבד זאת,
חל איסור מפורש להאכיל את החיות
ואין להפריע את מנוחתן.
בחמש בדיוק אנחנו מתמתחים ומפהקים,
יוצאים לטיול פראי בעולם הרחב שמעבר לרחוב,
וחוזרים בכל פעם קצת יותר משוחררים.
במאורות הקטנטנות שלידנו,
חיים יותר משניים,
לפעמים בצפיפות איומה וללא כיווני אויר,
ללא פרטיות,
על כן אנחנו חשים כי התמזל מזלנו,
במיוחד כשמסיטים עבורנו את וילון הקפלים,
ומראים לרחוב כיצד אנו נראים.
מיאוווווו!!! איזה חמודים הפרסי והפלסטינאית, רונית.
הי תלמה 🙂
הם חמודים, אבל לא חתולים.
רונית, אנחנו החיות, הסגורות בכלוב, כל כך נכון, המרחב המצומצם בעבודה, השעות הקבועות, החופש המוגבל, לחופש נולדנו…
כן, חני,
גם..
ולפעמים הכלוביות הזו פותחת,
עצם הסגירה, הצמצום, בשביל היפתחות גדולה יותר.
תודות.
מזדהה — עם התחושות ז"א 🙂
סיפור גן החיות
גן חיות אנושי
חוות החיות
תודה,
אומי, אהוד וחנה טואג היקרים !!