ימי יש ברירה

מצד אחד, לא חייבים לחלוטין ללכת לעבודה, מצד שני,
לא חייבים להיות בחופש.

אפילו לא חובה ליהנות,
אפשר למשל לקטר על הפקקים ועל המוני העמישראל בדרכים
ותחת או מעל כל עץ רענן.
מצד שני, אין חובה עקשנית גם לסבול,
לא צריך לצום/להיות אחד שלא צם וגם לא לאכול/לא לאכול משהו מסויים.

אפשר לעבוד/לא לעבוד ככל רצונך,
ולפגוש/לא לפגוש איזה קרובי משפחה שרוצים באיזה הרכבים שבוחרים.
הרי לא מדובר בערב ראש השנה או ליל הסדר שאי ההופעה אליהם 
גוררת לפחות מאסר על תנאי או ט"ו ימי עבודות שירות סמויים אצל הדודה הפאסיב-אגרסיב.

בימי חול המועד יש גם הקלה בעניין בילויים/תעניות: לא סוף העולם
אם לא נסעת לחו"ל, אפילו אם החלטת לוותר על פסטיבל הכנת במבה בעמבה
או ראפטינג ב- "עיקול המסטול", כי גם להישאר בבית זה ממש קול,
והכי מותר שלא יהיה אכפת מכלום, ולא לדפוק חשבון, ולהתנהג כמו שבלול,
ואיזה מסכנים השכנים ממול שנסעו עם הילדים לחוויה של מזל ומלול.

ימי חול המועד הם ימי יש ברירה.
יש בהם ברירות, ריבוי אופציות והמון חופש בחירה.

משום מה אני לא מרגישה כטובעת בחופש הבחירה מהסוג הזה,
ונעים לי לא לדעת מה להחליט לגבי כמעט כל אירוע שמוטל לפתחי
חדשות לבקרים/ערבים של ימים מתוקים/מלוחים אלו.

ימים בלתי נהירים, ימי אמצע, ימים של אי אחיזה, ימים של אי ידיעה ברורה,
ימים ברוכים.