אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

      די לא PC מה שאני הולכת לכתוב כאן עכשיו, ולכן סביר שאני עוד יותר אהנה לכתוב את זה 🙂 בתור רווקה ותיקה, כמה שתשתדלי להישאר ג"יין ולהיראות ג"יין (בהנחה שזה בכלל מעניין אותך), תמיד יקרה שבגלל הצורך שלך לשרוד לבד בג"ונגל הגדול שלפעמים ייקרא למשל צנרת הדירה שלך ונפלאותיה, עם הזמן ותלאותיו, את תפנימי יותר ויותר לתוכך ...

   (בואו נקים גבעה של בועות)   מה עושה האדם הלא-מעודכן בימים כל כך מעודכנים כמו אלו ? אנשים במדינה הזו תמיד מדברים על הצורך "קצת להתנתק", מתנצלים על שהיום לא הספיקו להתעדכן בכל אספקטי ההתרחשויות וכולי. לי ממש ממש קשה להתחבר. גם אם אני מצליחה לראות מהדורה שלמה של החדשות (לא קרה כבר שנים), אני לא בטוחה אחר כך שהבנתי מתוך ...

    ואולי    (@ נחשו למי …) הקשיים הם סלעים על פני מים. זה כואב עד מאד להלך בם, שפיצי וזיזי ומחודד. ואם לא, אז חלק ומחליק ומסוכן. אז מה יש בהם בסלעים ? יש בהם מוצקות של קיום, משהו שמאט אותך בזרם המופרע והחלומי הזה. ומה אם לא היו הסלעים (מעולם) ? לו היה הנהר זורם ועביר ללא הפרעות, ...

    הייתי בת מאה ומאז עברו כבר מאה שנה. אני מנסה לחשב כמה כל זה נותן. העיר ירושלים תמיד עונה לי בכפולות של מאאאאתתיייייייים. אנשים חדשים אומרים לי, את נראית צעירה מכפי גילך, בחיים לא הייתי מאמין, תוציאי,  תוציאי תעודת זהות אם אין, אפשר גם רישיון נהיגה, דרכון, מנוי לבריכה או רישיון החזקת נשק. וכל זה לפני שהם יודעים. ...

    ואני לא רוצה להרוס ולכתוב הרבה מעבר. רק זאת: אחותי שלחה לי קישור לביצוע שלה, לפני כמה חודשים. אז היה לי קשה מידי עם זה (אם כי נדהמתי באופן העמוק ביותר שיש). אני בדרך כלל לא אוהבת במיוחד קידוש הסבל והנצחת הכאב והתפלשות בבוץ וברע ובאיכס. אבל איכשהו בימים האחרונים, הביצוע הזה מאד מאד מתאים לי. זהירות, לא ...

    [ מעניין ומדליק (שוב..) שדווקא לקראת חנוכה, עולים כאן פתאם פוסטים על ניסים. בהשראת הפוסט של יעל, אני רוצה לכתוב כאן על הנס הראשון שזכור לי בחיי. ] את רוב חיי עד היום העברתי מתוך השקפה ראציונליסטית-חילונית, אמונה בעצמי (או שאיפה ל ….), במה שאני רואה, מן WYSIWYG (What You See is What You Get) כזה של העולם ...

      כמעט 40 ואני בטח אמחק את זה בעוד יומיים, או לכל הפחות אשנה את הכותרת. (או אתחכם ואנסה בגימטריה, אקצר למ"  שבכ"י, רונית מ", כל דבר שאינו מספר יתקבל בברכה). מספרים כאלה לא אומרים ברבים, לא כשאת רווקה, לא כשאת נראית 10 שנים פחות לפחות (עאלק)  ויש חתנים פוטנציאליים … מספרים כאלה את לא אומרת, לא חושבת ובטח ...

    בוא נשתוק עכשיו למשך שנתיים. וככה לא נצטרך. לא נצטרך את כל הסאגה הזו, את הקומדיה, לא נצטרך אפילו להגדיר את הסוג, כי נשתוק. כל הצחוק והבכי ואי ההבנות וההבנות, אוהווווו, ההבנות,  את כל זה לא נצטרך. את הכעס וההתפייסויות, את האהבה שמידי פעם, את אי החיבה הבולט, את הדומה והמאחד, את ההזדהות היפה, נו באמת. והמאמצים, המאמצים, ...

אף אחד מאיתנו לא מעז לדעת. לפעמים אני רוצה לשאול, רק זאת: למה אנחנו עצובים  כל כך באופן יסודי. כל אחד אצלנו עצוב אחרת, וכולנו מנסים  ממש בכל הזמן לשמח את עצמנו, את הזמן, את השאר שדי דומה לנו, לחיות כאילו יש ממה בזמן שהאמת הזו תלויה באופן יסודי בברק חומק של עין בזוית רפה של פה, בסופי הערבים.

    השנה נהניתי מיום כיפורים לבדי נעים ושקט. אפילו לא נשמעו כמעט דיוושים מהיכן שנמצאתי, והיה רגוע. בלילה בכלל היתה כאן תחושה של חיים על הירח, וביום, ביום חשבתי לי לצום, ככה בשביל ניקוי המערכות. עברתי חיבוטי נפש רבים וייסורים סביב העניין לכשנתגלתה בעיה קטנה בתכנון: שנעשים מזה רעבים ובא לאכול. זה נראה היה בערך כך: אני עליון: נו ...