הנס הראשון

[ מעניין ומדליק (שוב..) שדווקא לקראת חנוכה, עולים כאן פתאם פוסטים על ניסים.
בהשראת הפוסט של יעל, אני רוצה לכתוב כאן על הנס הראשון שזכור לי בחיי. ]

את רוב חיי עד היום העברתי מתוך השקפה ראציונליסטית-חילונית, אמונה בעצמי (או שאיפה ל ….),
במה שאני רואה, מן WYSIWYG (What You See is What You Get) כזה של העולם והיקום.

ברור שתמיד חיפשתי.
לא בטירוף, לא מתוך חוסר בעוגן פנימי, כי כזה תמיד היה לי איכשהו, גם אם קלוש שבקלושים.
לא הייתי שייכת מעולם לקבוצת האנשים שחייבת ועכשיו פתרון אבסולוטי שאותו הם יכולים
לאמץ אל חיקם ואז לחיות לפיו למשך שארית חייהם.
הייתי אולי שמחה אם היה כזה, אבל כיוון שלא הסתמן משהו כזה ברור בעולמנו הרווי,
חייתי לי ככה, בתהייה ובבלבול האנושי הגזור הרגיל, והתנהלתי ביומיום כאילו כלום,
כאילו כל זה ברור או מה זה משנה ובואי נסתום, מה יגיד המוכר במכולת ואיך תלכי ככה לעבודה.

בשנים האחרונות משהו מסתמן לי קצת יותר בבירור, אבל אני לא בטוחה שמדובר באמת אבסולוטית.
עדיין לא. לא קיבלתי את הסימנים לכך.
מה שמצאתי מדבר על סוג אמונה שאני מתכווננת אליה, ושמוכיחה את עצמה עם הזמן.

ככל שאני יותר מאמינה באמונה, ככה הדרך יותר מתהדקת לי, יותר מסבירה את עצמה.

וזה העניין בעיני, שהאמונה היא לא במישהו או משהו מחוץ לנו, האמונה בעיני היא באמונה עצמה.

עד כאן תיאוריה.

המושג "ניסים" מתאר בשבילי את מה שבעצם היקום עושה או מחזיר לי.
רוב הזמן אנחנו פועלים ועושים ומנחשים ועושים ואז טועים ושוב מנחשים וחוזר חלילה.
כשמדובר במה שחוזר אלינו מהיקום, אנשים בדרך כלל מדברים על ביש מזל או על ניסים.
ויש הסוג השלישי של פעולה ותוצאה שנראים הגיוניים, כלומר לא ניסים ולא ביש מזל.

ושוב אני בתיאוריה.

אז לקראת הדלקת נר ראשון מחר בערב, אני אספר על מה שנחווה אצלי כנס הראשון
(לפחות כרגע בזכרון):

הגיל: 4-5
המיקום: שיכון באילת של שנות ה 70", סוג של עוני ועזובה, ממש לא בוורלי הילס.
אני: לבד בבית כנראה (או ככה הזכרון), בכל מקרה לבד במטבח.

הבית חצי חשוך, אורות מעומעמים, אני לבד שם.
כיור ושיש גבוה.
אני מתבוננת, כמו בכל שאר הימים, מסתכלת, חוקרת, מדברת בשיח פנימי
ביני לבין חפצים, רוקמת יחסים עם חפציו השונים של העולם.

ועל השיש פתאם אני רואה אותו.
חרוז. צבעוני. אני לא זוכרת אם הוא היה אדום או כחול או ירוק.
אבל אחד משלושתם, צבע יסוד חזק ומבריק.

החרוז כאילו לא היה שם קודם, וכאילו פתאם הופיע, מתריס.

הסתכלתי עליו חזק חזק ומתוך מאוויים של ילדה קטנה הבעתי משאלה:
"חרוז, הלוואי הלוואי שהיית מסטיק עגול !!!"

ואז ניגשתי אליו, לקחתי אל פי, וטעמתי בליקוק קטן.

………………..

זה היה מסטיק עגול.

לא היה קץ לפליאתי באותו רגע מתוק וקסום של חרוז שהיה למסטיק עגול.
היה שם משהו, מן סוג של BOND ביני לבינו, שעד היום אני לא יודעת להסביר.

לא ההרגשה הרגילה של חשבתי שזה חרוז וזה בעצם מסטיק, איזה כייף,
אלא מן תחושה ברורה, שהחרוז הפך עצמו למסטיק למעני.

וזהו.
וזה כל כך פרטי,
שאנא בעדינות איתי עם הסיפור הזה.

תודה וחג שמח לכולם.