אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
אף אחד מאיתנו לא מעז לדעת.
לפעמים אני רוצה לשאול, רק זאת:
למה אנחנו עצובים
כל כך באופן יסודי.
כל אחד אצלנו
עצוב אחרת,
וכולנו מנסים
ממש בכל הזמן
לשמח את עצמנו, את הזמן,
את השאר שדי דומה לנו,
לחיות כאילו יש ממה
בזמן שהאמת הזו
תלויה באופן יסודי
בברק חומק של עין
בזוית רפה של פה,
בסופי הערבים.
קשה להיות שמחים בכלא, רונית. ומצד שני רק שמחה תוציא אותנו מכאן מעט מעט.
כמו השיר הזה, שעצם אמירתו השלמה מוסכת מידה של אושר לתוך העצב שעליו הוא מדבר.
הבית האחרון – יפהפה.
אולי התרופה היא למלא את הזמן, שלא יהיה לנו זמן לחשוב למה אנחנו עצובים.
למלא את הזמן עד כלות ,זהו סוג של בריחה ,איציק ,צריך להודות , ללמוד להודות על הדברים הקטנים המובנים מאליהם, ואז תבוא שמחה יש לי תפילה כזאת כל בוקר – תפילת השמחה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה ,מן משחק כזה שהופך לאמיתי מכוח האמירה , לי זה עוזר ,ולך רונית, השיר יפה ונוסך שמחה מעצם כתיבתו, מכוח היצירה עצמה עצמה, ויצירה זו שמחה
שאלה מצויינת רונית
גם בודהה שאל אותה כשגילה כי החיים הם סבל והציע כמה פתרונות
כך גם כל הדתות.
אבל השאלה בעינה עומדת
כשהעולם כל כך יפה
רוניתוש, זה עצוב וזה כל כל נכון. והבית האחרון נפלא בעיני.
תודה לכם, לכולכם.
עד היום לא נכנסתי לכאן להגיב על זה אפילו ….
איפשהו קראתי שאנחנו נולדים מאושרים. שתינוקות נולדים מאושרים, פשוט כפי שהם. עם הזמן, החינוך, הצייתנות, החברה והציפיות אנחנו לומדים שיש כל מיני "דברים" שאנחנו "צריכים" לעשות/להגשים כדי להיות מאושרים (כסף, עבודה, השכלה, השתייכות, שיחבבו אותנו, שיאהבו אותנו ומה לא…) והחיים, שהיו מאושרים ופשוטים הופכים מתסכלים במרדף סיזיפי לחזור אל אותה תחושת אושר פשוטה ומולדת…ככל שנרדוף יותר, לפי משוואה זו – כך הוא יתרחק מאיתנו עוד יותר.
אין לי שום הצעה בנדון:)
תודה מאמיל"ה שלי.
אני אוהבת אותך.
שאלתך יסודית, וכך גם התשובה וזה מדרבן אותנו לגעת תמיד בשאלות יסודיות ללא חשש להתמודד עם המצב וכך נוכל, אולי להגיע לקצת שמח היכן שלא חשבנו …
אמל