אוגוסט 2014 – אצל הרופא (תמונה חלקית) (תמונה: חדר רופאים. הרופא עומד מול האישה העצבנית שעונה לשאלתו:) אישה: על איזה משבר נפשי או משפחתי אתה מדבר, דוקטור? נו ב-א-מ-ת. אנחנו בי-ש-ר-א-ל. אני אימא לחיילים וסבתא לחיילים עתידיים. אז בלי חפירות כי מנהרות כבר יש: תרשום לי כדורי הרגעה ודי. רופא: (נאלם, מתיישב, מהנהן בראשו ורושם תרופה לפי בקשת האישה.)

שלום כיתה א' (אחחח זיכרונות מתקתקים) בבוקר ליידישע שולע, אחר הצהריים לבית הספר הממלכתי. בבוקר באוטובוס ידידותי, עם ילדים נוספים – דודני הגדול כבר היה בו כשעליתי – ואחר הצהריים אימא לוקחת אותי. // כולנו בסינרים לבנים, הבנים בסינר שנרכס מלפנים, הבנות בסינר שנרכס מאחור, בתוספת חגורה שהופכת לפרפר ענק בקשירתה. כולנו מעומלנים, מרשרשים, פריכים, כאילו זה עתה הוציאו אותנו ...

נא לקרוא בתגובה. תודה.

    . . ואחרֵי האחרֵי – 1. / © רבקה ירון     [מִישֶׁהוּ קוֹרֵא: "בָּרוּד*!"]    [מִישֶׁהוּ קוֹרֵא: "זַגָּג!"]    וְאַחֲרֵי הָאַחֲרֵי: [יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל בָּרוּד, שֶׁל אָקָדֶמְיָה וְזַגָּג, מוּבֶלֶת עַל אֲלוּנְקָה לְנִתּוּחַ קֵיסָרִי.] " בָּטוּחַ שְׁלִישִׁיָּה." "הַפַּעַם תְּאוֹמִים."         ———————————————————————- * בָּרוּד: (לפי הידוע לי, בשימוש בירושלים עד שנות ה-70') קריאה בפי     הבנאים להזהיר אֶת ...

    . . קצרצר לערב-חג                                                  יושב זועף, קרבי, מנחש שהטיטול הנקי יירטב כמה דקות אחרי המרק, יודע – מקווה – שזה החג האחרון שישתתף בו, מתכנס בחרונו, מעביר עיניים מושכלות בכלי ההגשה ומבטו נתקל בקערות ומצקות. גם הכלים מבית אִמא. הרומני עומד לימינו, אשתו יושבת לשמאלו, חרדה, כמו אשמה. משהו בה צובט את ידיו, הוא ...

. . (לאָצִי מביט בשנֵי ילדַי)     לאָצִי מביט בשנֵי ילדַי המשחקים בחרסית האדומה. החבילוֹת בשבילי כבר  מוכנוֹת (אֶת החרסית הלבנה אני קונה אצל בָּקְשִׁי). לאָצִי שָקֵט. אני לא.  מבטוֹ משתנֶה. במִבְטָאוֹ הצֶ'כִי הרגוּעַ הוא אומר, "אצלנו – לא עוד ילדים.  דַי. זֶה נעצר כאן."         © רבקה ירון  

. .                                  פייבלה ורוזלה                                                                                                                     1. פייבלה קבצן היה. בימי ילדותו חלה והוכרז כמת, נתעורר ומצא שהיה מושכב ואורותיהם של נרות רבים סביבו. נשתבשה דעתו. הלך לרחוב, מחזר היה אחרי הפתחים, מבקש סמרטוטים לכסות גופו ושיירים למלא בטנו. ראתה רוזלה אשת הגביר שהיה עצוב ונאה, אמרה לו: אם אתן לך מאכל וכסות תהיה שמח? ...

. .                                                      שקר היופי   הביט בדמותו, שהשתקפה במימי הנהר, ואשר נראתה עדיין צעירה, אפילו תוססת, חייכנית לקראתו. עצם את עיניו, פקחן, והביט אז בעצמו-הוא, בלי כחל וסרק, כפי שנראה בלא רחמי הזרם ששטף הלאה והלאה, ועל גופו הבחין בקמטים, בכתמי הגיל, ברפיון עורו. נגע בפימתו, מישש את עורפו השעיר והמזדקר, היסס להניח את ...

. .          הכאב – מְאֵרָה מפרה. הבדידות – הסכם חתום ביני לבין עבודתי. החנופה – תשלום לפרנסתי. האמונה – אמצעי למפגש. הנני האיש אשר נבהל לבבו מלבבו ונפשו מאסה לשכון בבשרו. כאבי רב ומכתי אנושה, וכוחי סר – ואין מנוס לנפשי. אולם עלַי למלא אחר צו השעה ולשורר לפי דרישה. שפל-רוח, שפל-ברך וקומה, לפניךָ אני כתולעת ...

  (מיומנה של טרום-מתבגרת:) לימודי יסוד – לימודי חובה (לא לפייסבוק!) // רבקה ירון ©   [———————————————————-]                                         ***   אודי אוהב להציץ בכל מיני זוגות, בכל מיני מקומות, בעיקר בקולנוע, בעיקר בחושך. פעם, בקולנוע, שאלתי אותו מה הוא מרוויח מזה והוא הסביר לי, "אני לומד מהם איך מחרמנים בחורות." כשהבנתי (לקח קצת זמן), שאלתי אותו, "אז גם אני ...