בננות - בלוגים / / פייבלה ורוזלה
בין שתי הרשויות
  • רבקה ירון

    לידת קורדובה, ארגנטינה. בישראל מ-1961; ירושלמית מ-1966. מוסמכת האוניברסיטה העברית בירושלים. דו-לשונית – כותבת ומפרסמת בעברית ובספרדית (שירה, סיפורת, מסות)

פייבלה ורוזלה

.
.

 

                               פייבלה ורוזלה  

                          

                                                     

                                

1.

פייבלה קבצן היה. בימי ילדותו חלה והוכרז כמת, נתעורר ומצא שהיה מושכב ואורותיהם של נרות רבים סביבו. נשתבשה דעתו. הלך לרחוב, מחזר היה אחרי הפתחים, מבקש סמרטוטים לכסות גופו ושיירים למלא בטנו. ראתה רוזלה אשת הגביר שהיה עצוב ונאה, אמרה לו: אם אתן לך מאכל וכסות תהיה שמח? אמר לה: הן. הייתה נותנת לו מאכל וכסות. שמע בעלה והוציאהּ מביתו והדירהּ הנאה מכל נכסיו. הלכה רוזלה אל פייבלה ואמרה לו: אם אלך אתך תשמור עליי? אמר לה: הן.

בלילות היו ישנים בתחנת אגד הישנה על הסמרטוטים, ופייבלה היה פולה כינים מתוך שערותיה וצעיפיה. אמר לה: אלמלי היה בידי הייתי נותן לך ירושלים של זהב. בא רבי עקיבא ונדמה להם כקבצן בן קבצן, וקרא על הפתח ואמר להם: תנו לי קצת סמרטוטים, שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר פייבלה אל רוזלה: ראי אדם זה, שאפילו סמרטוטים אין לו.

 

                                       

2.

נפלתה כינה מתוך צעיפיה של רוזלה, קיפצה עד שנצמדה לצווארי פרוותו של הגביר בעלה. בימות החורף היה זה הולך ומתגרד. ראוהו ידידיו, אמר להם: נדמה שכינה או עלוקה נדבקו דווקא אצלי, שלא כמו העניים, נקי אני. אמרו לו: ולמה לכינה ועלוקה לדבוק בעניים, שאצלם אין מאכל ומשקה והם מזים ורזים, ואילו אצלך שפע.

 

 

3.

נפלתה כינה בת לאותה משפחת כינים של אותה עלובה, קיפצה וחיפשה עד שנקלטה בין קפלי גלימתו של אחד מבעלי השוק. טיפסה וטיפסה עד ששכנה בטח בין שערות ראשו, ראתה משם כל טוב וקהל גדול. שכנו של בעל השוק, כינתו ראתה שכינה חדשה הגיעה, אמרה לה: אם עשית דרך ארוכה תוכלי ללמדני דרכים בחוצות ירושלים? אמרה לה: הן. שתי הכינים יצאו לטייל על ראשיהם של אנשי ירושלים, היו מקפצות מראשו של זה אל ראשו של זה והיו נהנות מזיווה של עיר הקודש. בשעות הקבועות לתפילות היו לומדות מנהגיהם של מאמיני הדתות שהיו בין שוכני ירושלים והיו ידעניות ומלומדות.

 

 

4.

ראתה כינתו של הגביר בעלה של רוזלה שדודניות רחוקות אלו לומדות ומִתַּרְבְּתוֹת ומִתְרַבּוֹת, אמרה להן: אם אצטרף אליכן תקבלוני? אמרו לה: הן.

הכינים הרגל עשו להן, שהיו מנקות את כנפותיהן אלו לאלו, ממנהג עדתי למנהג דתי, והיו הולכות ומרקדות בכל סביבותיה של ירושלים.

 

 

5.

ניטש הגביר, לא היה גירוד. נפסק הגירוד, היה הגביר טורד מצחו ומוחו במחשבות עגומות והיה מהלך חפוי ראש ברחובות העיר. הלך אצל אחד חברו, אמר לו: משונה הדבר שאין לי גירוד ויש לי טרדות, ולא אבין מה זה מזה. אמר לו: נשמתך היא. נפח הגביר נשמתו.

נִפְּחָה נשמתו של הגביר, ערכו לו טקס השכבת המת. שמעו כל הכינים בנות משפחתה של זו שהייתה אצלו, אמרו לה: בשבילך נפח הגביר נשמתו. אמרה להן: הבה נצא לְלווֹתוֹ בדרכו האחרונה. היו הולכות וממלאות פיהן של הבריות אנחות ואנקות, והלוויה צלחה לו.

 

 

 

 

 

רבקה ירון ©  

          

מתוך: "רומנסרו ירושלמי", 1968; 1995, "רומנסרו ירושלמי", הוצאת ירון גולן. 

 

15 תגובות

  1. מירי פליישר

    מעולה שבמעולה . שבת שלום רבקה

  2. איזה יופי! הכינים כמו המקק של קפקא זוכות לעדנה קיומית מנחמת. "הכינה נחמה" לקורא הבוגר.

    • לרבקה. יופי יופי ואת פיפלה ורוזלה הכרתי מאוד והם שיכים לנוף ילדותי, שהרי הילכו בירושלים, והיו ההומלסים המוכרים ואהובים על כל דיכפין, ושפתו של עגנון, מתאימה ומוסיפה.וגם חיים באר בספרו, "נוצות " הזכיר אותם. שבת שלום חיה אסתר

      • ולירון גולן שגם אותו הכרתי, הכי מתאים לפרסם קטע כמו זה. חיה אסתר

      • רבקה ירון

        חיה, גם אני זכיתי להכיר אותם (אני ירושלמית, אם כי לא 'מלידה').
        עשרות שנים אחר כך הכרתי במקרה בני משפחה של פייפלה/פייבלה. כל החלק הביוגרפי 'נטו' (הנתונים עצמם) הוא אמיתי.
        סיפרתי להם שהספר יצא לאור. הם ביקשו ממני לקרוא ל'פייפלה' בשמו הלא-משובש: פייבלה. היה להם חשוב. נעניתי, כמובן.

        תודה רבה לך על תגובתך המחמיאה :).
        ושבת שלום גם לך.

    • רבקה ירון

      וואו! תודה, ענת!
      רציתי להגיש אֶת פייבלה/פייפלה ורוזלה והפיתוי להמשיך אֶת סיפורם כאגדה ירושלמית היה גדול. שמחה שאהבת.
      אגב: הם ממילא היו לאגדיים/אגדתיים. למרות קיומם הממשי מאוד.

  3. יופי של סיפור. עשיר. נהניתי מכל רגע. קצת שפתו של עגנון, קצת שלום עליכם, והזכיר לי את "הכינה נחמה" וגם , להוותי, את "איך הפשפש עלה למעלה".
    וגם הזכרת לי את ירון גולן שאהבתי מאד.

    • ירון היה ידידי שנים, וגם שכן שלי כשגרתי עם הורי. אסטרונאוט לא קטן היה האיש היקר ואוהב הספרות. ועלי לספר אנקדוטה לכבודו. פעם אמרתי לו בשיא הנועזות והאמת שבלבי: ירון, אם יש לך שני ילדים כה יפים ונפלאים ושנראה עליהם בעליל שהם "נורמטיביים", סימן שכל אחד יכול:)
      לפני כמה שבועות הגיעה לביתי בתו הצעירה למסור לידי עותקי "עובדת אלילים" שללא ירון לא היה רואה אור – וזהו הספר שזיכה אותי במירב תהילת המשוררת עד היום (תהילה יחסית כמובן). התרגשתי לשמוע עד כמה ירון בעיניה הוא מודל לאיך שהיא עצמה רוצה להיות ולחיות: משוחררת לגמרי, הכי נון קונפורמיסטית ושמה… על הכול ועל כולם. מה שהוכיח לפחות לי, ש"הורה טוב" מהו באמת? האמת, הכי כל הכבוד לבתיה אשתו. אשת חיל אמיתית.

    • רבקה ירון

      – אז קודם כול, נעמה, המקור לחלק 1:
      "ספר האגדה", ביאליק ורבניצקי, עמ' קעט – לקוח מאגדת ר' עקיבא ורחל בתו של כלבא-שבוע.
      ה'הלבשה' גלויה מאוד. רק החלפתי שמות ואירועים. גם דאגתי להכניס רת ר' עקיבא עצמו (במקום אליהו הנביא) כדי שיהיה קל לזכור את המקור. לא עלה בדעתי שמישהו יחשוב אחרת.
      אני ממש-ממש מצטערת.

      שנית – ירושלים קיבלה אותי עם מכת כינים. פשוטו כמשמעו.
      באשר ל"הכינה נחמה": נדמה לי שנולדה בסוף שנות ה-80'. הטקסט שלי נכתב ב-1968.

      ו- ירון גולן. איזה בן אדם. איזה איש יוצא דופן. אהבתי אותו מאוד גם אני.

      תודה רבה לך!

  4. סיפור כתוב היטב ומרגש מתבל לתוכו קורטוב מעגנון, שלום עליכם ועוד טעמים שלא נס טעמם.
    עפרה

    • רבקה ירון

      התבלינים מ"ספר האגדה", ביאליק-רבניצקי – שם המקורות לשלום עליכם ולעגנון. :))
      תודה, עופרה!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרבקה ירון