בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
.
.
שקר היופי
הביט בדמותו, שהשתקפה במימי הנהר, ואשר נראתה עדיין צעירה, אפילו תוססת, חייכנית לקראתו. עצם את עיניו, פקחן, והביט אז בעצמו-הוא, בלי כחל וסרק, כפי שנראה בלא רחמי הזרם ששטף הלאה והלאה, ועל גופו הבחין בקמטים, בכתמי הגיל, ברפיון עורו. נגע בפימתו, מישש את עורפו השעיר והמזדקר, היסס להניח את אצבעותיו על מבושיו, ועצם עיניים שנית. נשם, האזין בקשב רב לפכפוך המים, לחיים הקטנים של דגיגים רבים מספור בזרימה מתהוללת תמידית, ונזכר במיתוס של העלם ההוא, נרקיס, נרקיסוס. חייך לעצמו בהבנה מלאה, מקיפה, מושלמת. לא, נרקיס לא היה עלם צעיר כשהשליך עצמו לנהר כדי לחבק את פניו ואת דמותו. לא. כמוהו-עצמו, נרקיס היה כבר גבר מזדקן ולמוד חרפת הגיל. כמוהו-עצמו, היה אחרון-האוהבים ליופיוֹ.
["הקולר של היונה" – רבקה ירון © 1996.]
מקורי בהחלט.
נהנית
רות
תודה, רות!
ושבת שלום.
יפה ונוגה הנרקיסוס שלך רבקה
אי אפשר שלא להזכר במצ"ב
http://www.youtube.com/watch?v=wkmXie9NBhU
ממש הנרקיס שלך רבקה !
איזו הפתעה! ריקי, תו-דה!
התכוונתי לשאול מי הסוליסט ומצאתי את שמו בתגובה הראשונה. דני גרנות.
שבת שלום ושוב: תודה! על היוטיוב.
תודה, חנה. נוגה. הגיל :).
ושבת שלום.
הוי, זה מתחבר לי לדוריאן גריי. יפה!
האמת היא ש- לא.
כיוון שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אני עושה C+P לדברי חבר/משתתף בפורום מסוים:
"[—] אני גם רוצה להעיר לאסתי ולמבחנה, נדוש וכו´ – לטעמי רבקה הצליחה להציג בצורה המפחידה ביותר את אחד התסכולים הגדולים ביותר של הגברים, ההזדקנות שלהם. נושא שלטעמי לא נידון מספיק בתרבות שלנו בהשוואה להזדקנות נשים. גם הכלכלה והחברה המערבית עדיין "מעריצה" את "השמן הנמוך והזקן" בעל הכסף ומקפידה שזו שלידו תעביר את גופה סדרת התעללויות קשות כדי מחד – לשקף את עושרו ומאידך להרחיק כל פרגיה צעירה ממנו.
הסיפורון עצמו כתוב נהדר. חד, מהיר, ברור ביותר. יש בו בדיוק את תפיסת המיתוס שאולי מקובלת היום, אבל בטח בעבר – מעשי האלים סימן לבני אדם, או נרטיב-על [בפוסטמודרניסטיות] שאין צורך לבססו מדעית, שהוא אמת , ממש."
כך או אחרת, תודה על קריאה ותגובה, נעמה.
אהבתי את הרעיון שהוא האחרון שידע להעריך את יופיו. הבדידות הזו של הקמטים…
וואי-וואי-וואי. מה-זה נכון, תמי.
אם כי ב"נכון" שלי אני לא מתכוונת לקמטים עצמם – או בלבד – אלא לכל החבילה.
תודה!