.
.
הכאב – מְאֵרָה מפרה. הבדידות – הסכם חתום ביני לבין עבודתי. החנופה – תשלום לפרנסתי. האמונה – אמצעי למפגש. הנני האיש אשר נבהל לבבו מלבבו ונפשו מאסה לשכון בבשרו. כאבי רב ומכתי אנושה, וכוחי סר – ואין מנוס לנפשי. אולם עלַי למלא אחר צו השעה ולשורר לפי דרישה. שפל-רוח, שפל-ברך וקומה, לפניךָ אני כתולעת באדמה. הכמוני יהללוהו, אשר לשמו תהלל כל נשמה? לא אשא חן בעיני הזולת – לא אשא חן מלפניו. ושמי – הלצה בין שלמה החכם, האהוב, רב ההון, לביני, שלמה אבן-גבירול.
["הקולר של היונה" – רבקה ירון © 1996.]
הקולר של היונה" הזכיר לי את הקולר של הכלב אצל חנה טואג..:)
יכולתי לשמוע בשיר הזה- קול גברי, משום מה?!…
החלטיות ונחישות בלוגיקה של החיים
והמתים
תודה על הקריאה שלך, תמי.
בעיקר, תודה על המחמאה (מבחינתי): הצלחתי לשַוות למסַפר קול גברי.
מקווה שככה היה נשמע קולו של הרשב"ג.
(פרטנציוֹת, פרטנציות.)