בין שתי הרשויות שתי מוֹלדוֹת ומה שביניהן
.
.
קצרצר לערב-חג
יושב זועף, קרבי, מנחש שהטיטול הנקי יירטב כמה דקות אחרי המרק, יודע – מקווה – שזה החג האחרון שישתתף בו, מתכנס בחרונו, מעביר עיניים מושכלות בכלי ההגשה ומבטו נתקל בקערות ומצקות. גם הכלים מבית אִמא. הרומני עומד לימינו, אשתו יושבת לשמאלו, חרדה, כמו אשמה. משהו בה צובט את ידיו, הוא נוגע בה ולוחש לאוזנה, הכלים אותם כלים, התבשילים אותם טעמים, הידיים ידי הרומני.
—
רבקה ירון ©
—
לא קלטתי
יוסף, תודה על ההערה הכנה. בעתיד ארחיב אותו.
ההרחבה בינתיים:
"(…) ולוחש לאוזנה, הכלים אותם כלים [של אימא], התבשילים אותם תבשילים [של אימא], הידיים ידי הרומני."
תודה שוב.
שנה טובה וחג שמח.
סליחה, יוסף, טעיתי בהעתקה. צ"ל:
"(…)התבשילים אותם הטעמים [של התבשילים של אימא], הידיים ידי הרומני."
תודה שוב וחג שמח.
עצוב. אל תשליכני לעת זקנה
הידיים ידי עשו אבל הקול קול יעקב -איזה שימוש מכמיר עשית בציטטה .הקול הפנימי נשאר אותו הקול כשמכונת הגוף נזקקת לעובדים זרים . קצר ונוגע רבקתי היקרה
התגובה שלך, חנהלה, ריגשה אותי. כי רציתי בקריאה כמו שלך.
אַת יודעת, עם השנים יקירינו המבוגרים מאיתנו נמצאים במצבים קשים מנשוא. כל אחד במצב קיצון מגיב אחרת. תגובה מעין זאת ניתנה בנוכחותי על-ידי דודתי שהייתה יקרה לי מאוד, אבל היא הגיבה ברוך ובהבנה. היא שמרה עלַי. בלתי נתפס.
אֶת הזעף ראיתי (ראינו – אז היינו שנינו) אצל ידיד קרוב. לַתמונה הוספתי את דברי דודתי. כנראה, דחף פנימי לרכך אֶת המציאוּת.
תודה רבה לך, חנה יקרה.
ושנה טובה. וחג שמח.
ותעלי את המיקרו-טקסטים שלך אני מאוד אוהבת את הז'אנר הנע בין פרוזה לשירה
תודה, חנה!
העידוד שלך חשוב לי. ויקר לי.
חג שמח!