שלום כיתה א' (אחחח זיכרונות מתקתקים)

שלום כיתה א' (אחחח זיכרונות מתקתקים)

בבוקר ליידישע שולע, אחר הצהריים לבית הספר הממלכתי. בבוקר באוטובוס ידידותי, עם ילדים נוספים – דודני הגדול כבר היה בו כשעליתי – ואחר הצהריים אימא לוקחת אותי. //

כולנו בסינרים לבנים, הבנים בסינר שנרכס מלפנים, הבנות בסינר שנרכס מאחור, בתוספת חגורה שהופכת לפרפר ענק בקשירתה. כולנו מעומלנים, מרשרשים, פריכים, כאילו זה עתה הוציאו אותנו מהתבנית. /
היידישע שולע מעורב, זאת אומרת: בנים ובנות באותה הכיתה. /
בית הספר הממלכתי חד-מיני – בנים במשמרת הבוקר, בנות במשמרת צהריים-אחה"צ. //

אני זוכרת את שמה של המורה לכיתה א' ביידישע שולע, לערערקע חייקע. ואת שמה של המורה לכיתה א' בביה"ס הממלכתי, סניוריטה חינה (Señorita Gina). ומה שאני הכי הרבה זוכרת לא שייך בכלל לעצמי בלבד אלא לחוויה של כל הכיתה בביה"ס הממלכתי, עם סניוריטה חינה – ובזכות ילדה ושמה אנה מריה בָּרוּחֵל (ברוך-אל, בעברית). אני רואה אותה עכשיו, יושבת בשולחן הראשון ליד הכניסה, עם תלתלים של אפרו לפני שנקראו אפרו, כאילו עליה ולה כתב אברהם חלפי אֶת השורה "עטור מצחך זהב שחור", ואני רואה את עיניה ואֶת מבען המצהיר על עמדתה החד-משמעית: אני?! אני?!? אני לא בַּתלמידים!!! אני לא!!! /
ואנה מריה לא. /
מהיום הראשון, מיד עם לכתן של אימותינו, אנה מריה פערה עיני פחם ופֶה ורוד רצח, התכופפה, זחלה מתחת לשולחנותינו הישר לסוף הכיתה (כך גילינו את המשחקים שבשורה האחרונה), וסניוריטה חינה אחריה, מנסה להיכנס מתחת לשולחנות, לתפוס אותה בנעל, ברגל, בסינר, במשהו. אפילו בתלתלים, אלוהים ישמור. אפילו במחיר נזיפה, אם אכן תמשוך בשׂיערהּ של אנה מריה. /
אנה מריה חייכה, אני זוכרת, ואני זוכרת אֶת הבהלה בעיניה ובפיה, אֶת תחושת הביעותים ששידרה לנו, גם לסניוריטה חינה, ואֶת ניצחונהּ של אנה מריה מדֵי יום, כאילו לא יהיה סוף למצב הזה – /
– עד אשר סניוריטה חינה נקטה בצעד קיצוני, לא יאה לכיתה א' אבל יאה לרגשי אימהותה ולשמירה על גאוותה המקצועית: /
באיזה אחר-צהריים בלתי נשכח, ממש ברגע כניסתנו בשורות מהחצר לכיתה, סניוריטה חינה אספה את אנה מריה בָּרוּחֵל בזרועותיה, חיבקה אותה, צעדה לעבר הכיתה בראש שורותינו, התיישבה על כיסאה כשאנה מריה מחובקת אליה, וככה פתחה בשיעור – שנפתח בסיפור. //

מה היה בהמשך? /
לאט, לאט. לאט, לאט. /
מתי-שהוא ראינו כיסא נוסף לצד זה של סניוריטה חינה. /
מתי-שהוא אנה מריה בָּרוּחֵל התיישבה עליו (מטעמי נוחוּת, הסבירה לנו). /
מתי-שהוא מצאנו את אנה מריה יושבת לשולחנה, עם תלתלים של אפרו לפני שנקראו אפרו, צפופים, שחורים, מעטרים את ראשה, מבצבצים מבעד למשקוף הדלת עוד לפני שנכנסנו לכיתה, וראינו את עיני הפחם שלה מחייכות מאחורי הקלעים – הריסים השחורים הכי שחורים, הכי שופעים, הכי ארוכים שאני ראיתי וזוכרת מעודי. //