אני שמה לב ששכחתי לציין את יום ההולדת השנייה של הבלוג הזה (בשנים של בלוגים, 365 פוסטים שווה שנה). הנה, אם כן, באיחור מה, הזדמנות להודות לכם, חברותיי וחבריי הבננות. אתם אמנים ואני עופה זרה ובכל זאת לא הוצאתם אותי משורותכם, אפילו בצורה הרכה של "לא עדיף לך להיות בפייס או משהו?" או "לא עדיף לך לכתוב באנגלית וזהו?" הנה גם הזדמנות להודות לכל מי שטורח/ת לנחות פה מדי פעם. אם לא הייתן באות, לא יודעת אם היתה לי המשמעת להמשיך לכתוב. ולמה בכלל לכתוב? כי זה עוזר לשחרר את המעיק. האמת, לא עדיף לכן להתחיל לכתוב בלוג משלכן?
הרבה פעמים קוראת ולא משאירה סימן.
יומולדת שמח לבלוגך המאיר.
תודה רבה, נעמה. זה הדדי:)
יומולדת שמח ל-הפוך קטן ודי!
אומי, לרוב הבלוג שלך משחרר *אצלי* אֶת המעיק – אם כי אני רק קוראת.
תודה!