היוה היה ילד ערבי מעורר רחמים. הייתי רואה אותו מסתובב בין הבתים ובין הפחים בשכונות היהודיות של העיר, ישן על כתפי אביו – ראש על ראש – או בעגלת תינוק קטנה למימדיו. אחר-כך ראיתי אותו הולך ברגל, מהר אפילו, מוביל ביד אחת סבא שלו העיוור. לפעמים הוא היה דופק על דלתות הבתים וכשבא אלנו הוא לא היה יוצא בלי משהו, זוג נעליים, תיק, שוקו ולחמנייה, שקית אבקת כבישה ובננה. פתאום הוא גבה וגדל ואם אני לבד בבית ושומעת אותו בא אני עושה בשקט עד שהוא הולך. אני לא גאה בעצמי. אני פשוט מפחדת.
חשוב לספר וזה מסממני המצב העצוב שלנו.
מאוד מעריכה את הכנות שלך.
מודה לך לי.
אומי יקרה. הנחמה היחידה ואני תמיד מחפשת אחת כזו שבחברה הערבית נשים שהן לבדן גם לא פותחות דלת לגבר.
אבל זה בהחלט לא מנחם.
תודה מירי. אני בהחלט חושבת שהעניין המגדרי פה הוא אולי העיקרי — אם הנער היה יהודי אני מניחה שגם אז לא הייתי פותחת לו את הדלת כשאני לבדי. אבל זאת רק הנחה, לכן הייתי חייבת להודות בכל העובדות, עם כל הבושה שלי. אוי.
בושה שיש להתגאות בה!
ממממ יש בזה משהו רותפ, תודה.
אני מסכימה עם מירי. כאשר אני בגפי אינני פותחת את הדלת. ספורך המעניין והעצוב הוא המראה של החברה כולה.
כן, דיאנה, תודה.
זה די טבעי ומובן.
שימח אותי מה שכתבת באמצע, על המתנות הקטנות שהיה מקבל מכם כילד קטן יותר.
נעים להיתקל בטוב לב.
אבל שמחה מאד שסיפרת. אומי יקרה. ואיכשהו אני לא מרגישה שהפחד נובע מהיותו ערבי. אלא מהמטמורפוזה שעבר לנגד עינייך. לא יודעת. ככה זה מרגיש לי. שוב תודה שסיפרת.
קורע לב.