לידיעתכם הוא חזר. מרטין, המטפל הזר של אבי. אמנם זקנתי בתקופת היעלמותו הקצרה ואני עדיין כועסת עליו מאד, אך ברור לי שטוב שחזר. היום ניתן לקבוע בוודאות כי אין אדם שיודע לטפל באבי כפי שהוא יודע ואף שמכיר את אבי כפי שהוא מכיר אותו. נכון, לעולם לא יבין מי היה פעם. יחד עם זאת, אני כמעט בטוחה בכך שלו הייתי מחשבת את מספר השעות שאני ביליתי עם אבי במשך כל שנות חיי, כשכל אחד ואחת בשלו ובשלה – עבודה, לימודים, חברים, עלייה, נישואין, אמהות, וכו" – והייתי משווה אותו עם מספר השעות בהן שהה מרטין בקרבת אבי במשך שבעת השנים האחרונות, היה המספר השני עולה על הראשון. בתי פעם שאלה אותי אם מרטין הוא אבי אבי ויש בזה משהו. עצוב ובכל זאת משהו.
באמת עצוב. אבל אני שמחה שמרטין חזר.
נחרדתי והתפעלתי בו זמנית מהכנות שלך אומי
שובו של מרטין (ה)גר
חכם!
יש הרבה מה להגיד בזכותם של מי שמטפלים בהורינו, בחולי, כשהם כושלין, בדכאונם, בשעות שלא עוברות…
והשאלה של בתך מקסימה בעיניי כי כך בתך אומרת שהיא מבינה מה זאת מסירות ושהיא קושרת את זה להורות.
יפה לוסי תודה.
שמחה בשמחתכם. בררתם מה קרה?
תודה מירי. לא ממש אבל המטפל הפיליפיני השני התנצל בפניו וכנראה זה סיפק אותו.
טוב שחזר, יבורכו העובדים הזרים, הפיליפינית של אמי מצילה אותה ואותנו, אהבתי את שאלת ביתך התמימה, המתוקה.
תודה רבה חברות.
צער גידול הורים… ועל כך נאמר אל תשליכני לעת זקנה
אומי,
הרבה אומץ צריך כדי לכתוב את המלים האלה והרבה כאב מוליד אותן. זו היתה הקריאה שלי – ולי עדיין אין האומץ:)
אין מה לדבר– נכון!
ולחשוב שהוא בילה עם אבא יותר ממך… מקורי, כרגיל!
נפלא ומחריד גם יחד, אומי, הקטע הזה. ואני מזדהה כרגיל. שכרנו לאמי אישה שבאה אליה לבית האבות כל יום, לשבת איתה כמה שעות. והיא עצמה יש לה אימא שגם לה יש מטפלת שבאה אליה כמה שעות. ראוי לכתוב על זה רומן, לא? כולנו נותנים לאחרים לטפל בהורין שלנן כי לא מסוגלים לטפל בהם בעצמנו. מה עשינו לעצמנו עם הארכת החיים המטורפת הזו?