אני לא יודעת מדוע נוהגים להתנפל על הגיל שנתיים דווקא. אומרים ש"גיל שנתיים הנורא" הוא תקופת "המרד הראשון" בחיי הפעוט ומכאן הפגנות העצמאות שלו. אבל הבן שלי בקושי בן שנה וכבר יודע מצוין כשאיננו מקבל בדיוק מה שהוא רוצה לזרוק את עצמו על הרצפה ולבעוט בכל הבא ליד, להקים קול צעקה, להכות, לנשוך, להרביץ, להשתרע, להשתגע ולבכות. למען האמת, אני די מקנאה בו.
בנים מרשים לעצמם יותר. כבר מקטנות.
בעיקר אם הם הקטנים בבית.
למרות התנגדותי העקרונית להכללות מגדריות, אני נוטה להסכים:))
כבר בן שנה!!
כבר:))
אהבתי את המשפט האחרון. וזה דומה לי במידה מסוימת למה שחשבתי על כלבתי החמודה, שאימצנו מכלביה ונובחת בשבילי את כל הנביחות שבעולם…
הילדים היום זריזים במיוחד
כיף לו שהוא יכול להרשות לעצמו , וכיף לך שאת יכולה להרשות לו לעצמו.:)
אהבתי — לוסי ואורה, תודה.