תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…

      לְיַד עֵשֶׂב הַקֶּלַח, סָבִיב עֲצֵי הֶחָרוּב, בלי ששמנו לב, צָמְחָה קוֹלוֹנְיָה חֲדָשָׁה- אַגָּדָה בתוך אַגָּדָה.   עִם רֶדֶת לֵיל נִדְלְקוּ פנסי גחליליות מוּל כותל האבנים שֶׁבמושבה אמר הרב, וגם הרצל אמר לכל הננסים, גְּנוּבֵי הַקּוֹלוֹת, לבושי החליפות:  "צאו לחגוג, הפילו את החומות, כמו לפני דורות"   הם רקדו וזימרו, תקעו בשופרות- אך לא באו עגלות גיבורים ולא חמורים. צוהר לא נפתח ...

    כְּמוֹ כוֹכָבִים בְּפְלָנֵטוֹת, הָיִינוּ כְּיְלָדִים שֶׁל הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה. יָשַּׁבְנוּ בָּעֲגָלָה הַקְּטַנָּה וְהִתְגַּלְגַּלְנוּ בְּשְּׁבִילִים שֶּל חָלָב וּדְבַשׁ עַד קֶרֶן הַשֶּׁפַע. שָּם פָּגַשְֹנוּ אֶת סָנְטָה בְּמוֹלָד לוּנָה חִלָקְנוּ מִשְׂרוֹת וְמַתָּנוֹת, רוֹקַנּוּ קֻפּוֹת, הֶעֱבַרְנוּ לְחֶסְּכוֹנוֹת. עַכְשָׁו נֻרְחַק לְכַמָּה שָׁנִים וְאחֲר כָּך נָשׁוּב לְלֹא עוֹרְרִין    

  את הולכת  ובאה מתרוצצת בחוסר סבלנות במטבח. כף ידיך עטופה בועות סבון כלים, השנייה עם בועת חום צורבות מהתנור, הסיגריה מונחת רטובה במאפרה, הפלפון אחוז בין לחייך לכתפייך את צורחת על הנציג שאוסף תרומות לנזקקים כשאת עצמך כבר מרוקנת   "אמא, מה את לא מבינה, אמא?, איך אפשר להשאר כאן עם המטלות והחובות, עם כל מה שלקחת איתך וזכר ...

  המבט שלה חי/מת בכל רגע, נדמה, שתשפריץ, תתרוקן מעצמה, כמו ירוקת החמור, אין לה קו גבול, אין לה פסיק, היא ננעצת כסיכת זעם, כמו מחלה סופנית, היא בסכ"ה נ-ק-ו-ד-ה  ומכאיבה

    הוֹ יַלְדָּה   בְּפִינָת צֵל תַּחַת שִׂיחֵי וְרָדִים שָׁכַבְת עֵירֻמָּה, רַגְלַיִךְ נִקְרְעוּ לִרְוָחָה כְּאִילוּ כָּל- כֻּלֵּךְ כְּלוּם.   הִבַּטְתְּ מַעְלָה בְּעֵץ הָאֹרֶן, רָאִית אֶת מֵחָטֵי הַזַּעַם דּוֹקְרִים אֶת הַשָּׁמַיִם בִּשְׁתִיקָה.   הוֹ יָלְדָה, מְנַסָּה לִתְפֹּר חַיִּים כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא נִקְרַע.      

  הוא הביט מטה וראה את קצות נעליו באוויר אחר כך השער הארוך התנפנף ברוח, אפילו לחץ הדם היה בשמים. שמע עצמו מקלל את הכימיה שיצרה במוחו את חוסר האמון, התדר שנשא עד למטה הישתלט עליו וזה היה כבר מאוחר להעביר מחשבות רעות- כשהרגליים למעלה והידיים פשוטות בפניקה לצדדים. רגשות חרטה מילאו את הסופניות שבמצבו, המעיים נקרעו לחור בבטנו, ריח ...

זה לא באמת בכוחינו לאהוב או לשנוא כשרוב הזמן פחדים מגלגלים את אישונינו.   בושה להתעורר ולהרגיש מאוהב,  להישתנק באמצע המוח של הלב והפחד לא מוכן להיפרד מהפחד. ויכולנו לספר שחלמנו איך עשינו אהבה על שפת הים, גם שנאנו את החול שנדבק ואולי זה יכול היה להיות נעים ואולי גם פחות, אבל מי מספר בלי פחד, אפילו לעצמו- את אמת ...

חגיגה גדולה – לא חשוב ש50% רקוב, העיקר ש50% מתחיל מחדש…

  את הולכת  ובאה מתרוצצת, כף ידיך האחת עטופה בועות מסבון הכלים, השנייה ספגה חום מתנור ב- 180 מעלות, וחיסרון של תשומת לב, הסגרייה רטובה במאפרה, הפלפון נאחז בין הכתף המורמת לאפרקסת ואת צורחת: "אמא, מה את לא מבינה, אמא?, אני מתה בחיים, או שזו את שחיה במוות"   טרקתי את השפורפרת, קמתי, והלכתי משם.