אני מרחפת מעל.
ליד ערד, כבר דשא לא צומח.
ילדה רועה עדר כבשים.
הערב לא תקים אוהל
אני מרחפת מעל. רועה.
לוע פעור, משתומם מהר להר
והמדבר
רוח חולית נוגעת בבטני.
נצרבת בשמש, כבר לא מופתעת,
והשקיעה
קרובה מאוד לאדמה.
העור יבש וסדוק
כבר מאוחר לתקוע יתד
שירת הנודד (ת)
שתי השורות האחרונות כואבות מאוד, תמי –
"העור יבש וסדוק / כבר מאוחר לתקוע יתד"
– הן המשך ישיר לשורות הקודמות וגזר-דין/סיכום מפוכח, צורב.
תודה.
חוויה מדברית חולמנית.
התחברתי מייד.
פעם הייתי מטייל במדבר. לבד.
כבר מאוחר לתקוע יתד … הוא משפט המפתח המעיד על אפשרות שכבר לא תהיה. במובן של מקום או בית.
ואף על פי כן… "אני מרחפת מעל" – משפט מַפתח של השיר.
היכולת להרגיש גבוה ורחוק את השקיעה "קרובה מאוד לאדמה" (תרתי משמע)וגם אם "כבר מאוחר לתקוע יתד", הרוח המרחפת, נוגעת ונצרבת, היא הנותנת את הטעם לדיבור השירי ומכילה את כוח הנשימה, החיות והצמיחה מחדש של נשמת הדברים.
תודה לכם.
לגיורא לרבקה לשמעון ולרוחה.
שיר יפה מאוד תמי
אני רואה בשיר גם תהליך הפרדות של הנפש מהגוף
תמילה יקרה, יופי של שיר, מה דעתך להצטרף אלי לריחוף חלום, הלילה יכולתי להזמין אותך להיכנס לחלומי ולרחף אתי, ולגמוא מרחבים. אין תענוג גדול יותר מריחוף בחלום, התודעה, יכולנו לרחף בשניים בנדידת התודעה
מירי וגיורא וחיה, תודה…
גיורא לעיתים אני נפרדת מהגוף כדי לשרוד כאבים של הגוף הפיזי. זו כנראה יכולת ברוכה שהייתי מוותרת עליה תמורת מעט נינוחות של הפיזי…רק להיות.
חיה זה ניפלא שגם את מכירה את הפטנט של הריחוף. פעם היה לי חבר שיכולנו לחלום את אותו החלום. הוא בביתו ואני בביתי…זה מופלא…