תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…

אין לי קשר מיוחד לרכבות. מעולם לא הרחקתי לבדוק היכן מסתיימים הפסים. זה לא שאין בי סקרנות, או יותר נכון: גדולתו של המרחב בו נמדדים צעדים עדינים, מהתחלה לסוף, לא עיניינו אותי צריך חדר שיספיק לכל סוף אפשרי, של  כל הרכבות בעולם טוב שהפחד מסתיר את הסוף. כמו שאני מנסה לגונן על שני הבנים, או סתם יוצרת המולה של תחנת רכבת, כאילו ...

כוחות הנפש חמקמקים כצלופח שחור. חיילים סורים מפגיזים,  השטיח כבר אדום. אני לא נרדמת. חייבים לשמור על גבולות. דם זורם בכיכר תחריר. בוורידים מתחת לפני השטח זורמים דברים מפגיזים עד עזה ואחר כך כולם לא נרדמים. החדר מתנפץ כמו בסופו של ים, לוויתן ענק חדר דרך החלון, רק שלא יפתח את פיו, שלא ידבר באותיות היסטוריות רק שלא יאמר לי ...

  לחצי הכדור הדרומי במוח, אין יכולת לתקשר. הזכרונות תקועים עמוק, מידה XL  באובדן- כמו פינה נידחת בקצה דף, דף בלי כותרת, או עלילה, אבל עם מסקנה קורעת לב.   כמו השירה שלי  כתובה בשורות קצוצות, שירה לעצלנים XS בתקשורת   כמו האהבה שלא קיבלתי בָּילדות השכוחה כשניסיתי לעוף כמו ציפור פרוסת זרועות מתאבדת באוויר בצורת  V עכשו תנו לי V   ...

אני מרחפת מעל. ליד ערד, כבר דשא לא צומח. ילדה רועה עדר כבשים. הערב  לא תקים  אוהל   אני מרחפת מעל. רועה. לוע פעור, משתומם מהר להר והמדבר              רוח חולית נוגעת בבטני. נצרבת בשמש, כבר לא מופתעת, והשקיעה            קרובה מאוד לאדמה. העור יבש וסדוק כבר מאוחר לתקוע יתד      

הם שמים לב לדקויות- רק בשפה אפשר לחשוב שהם רגישים   אהבה מבלבלת, בקושי תופסת שעה כשאתם  בדרך למיטה הוא מדקלם שירה שאת רוצה לשמוע   זו התשוקה שמדברת, הנרקיסיזם שגורם להם להיות רכים, פיוטיים כמו זכוכית מורנו מעושנת.   אל תכללי עלבון במשחק הזה. האינטימיות מבלבלת- אל תתפסי אותו במילים ואל תתאהבי במשוררים  

החיים מתחילים לקרות בלילה. כבר אין מה לעשות עם היום. משרדי החשבונות סגורים, המרכולים, הסידורים, הרופאים, השיחות והמגעים   בבקר אניף יד לבנה ואכנע לגלגל שננעץ בו מסמר, והגוף מתפורר   אולי הוא יבוא  קרוב, הלילה, יגרור את פניו הארוכים  דרך מדרגות החירום  כמו ריצ'רד גיר, כמו חיים עם פרח