תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…

אין לי קשר מיוחד לרכבות. מעולם לא הרחקתי לבדוק היכן מסתיימים הפסים. זה לא שאין בי סקרנות, או יותר נכון: גדולתו של המרחב בו נמדדים צעדים עדינים, מהתחלה לסוף, לא עיניינו אותי צריך חדר שיספיק לכל סוף אפשרי, של  כל הרכבות בעולם טוב שהפחד מסתיר את הסוף. כמו שאני מנסה לגונן על שני הבנים, או סתם יוצרת המולה של תחנת רכבת, כאילו ...

כוחות הנפש חמקמקים כצלופח שחור. חיילים סורים מפגיזים,  השטיח כבר אדום. אני לא נרדמת. חייבים לשמור על גבולות. דם זורם בכיכר תחריר. בוורידים מתחת לפני השטח זורמים דברים מפגיזים עד עזה ואחר כך כולם לא נרדמים. החדר מתנפץ כמו בסופו של ים, לוויתן ענק חדר דרך החלון, רק שלא יפתח את פיו, שלא ידבר באותיות היסטוריות רק שלא יאמר לי ...

  לחצי הכדור הדרומי במוח, אין יכולת לתקשר. הזכרונות תקועים עמוק, מידה XL  באובדן- כמו פינה נידחת בקצה דף, דף בלי כותרת, או עלילה, אבל עם מסקנה קורעת לב.   כמו השירה שלי  כתובה בשורות קצוצות, שירה לעצלנים XS בתקשורת   כמו האהבה שלא קיבלתי בָּילדות השכוחה כשניסיתי לעוף כמו ציפור פרוסת זרועות מתאבדת באוויר בצורת  V עכשו תנו לי V   ...

אני מרחפת מעל. ליד ערד, כבר דשא לא צומח. ילדה רועה עדר כבשים. הערב  לא תקים  אוהל   אני מרחפת מעל. רועה. לוע פעור, משתומם מהר להר והמדבר              רוח חולית נוגעת בבטני. נצרבת בשמש, כבר לא מופתעת, והשקיעה            קרובה מאוד לאדמה. העור יבש וסדוק כבר מאוחר לתקוע יתד      

הם שמים לב לדקויות- רק בשפה אפשר לחשוב שהם רגישים   אהבה מבלבלת, בקושי תופסת שעה כשאתם  בדרך למיטה הוא מדקלם שירה שאת רוצה לשמוע   זו התשוקה שמדברת, הנרקיסיזם שגורם להם להיות רכים, פיוטיים כמו זכוכית מורנו מעושנת.   אל תכללי עלבון במשחק הזה. האינטימיות מבלבלת- אל תתפסי אותו במילים ואל תתאהבי במשוררים  

החיים מתחילים לקרות בלילה. כבר אין מה לעשות עם היום. משרדי החשבונות סגורים, המרכולים, הסידורים, הרופאים, השיחות והמגעים   בבקר אניף יד לבנה ואכנע לגלגל שננעץ בו מסמר, והגוף מתפורר   אולי הוא יבוא  קרוב, הלילה, יגרור את פניו הארוכים  דרך מדרגות החירום  כמו ריצ'רד גיר, כמו חיים עם פרח      

    כל כך הרבה דברים נראים בלי כוונות. ללכת לאיבוד, לאבד את המפתח של הדירה, אחר כך לאבד שמות ומקומות, כל יום לאבד עוד יום. אני איבדתי המון , אפילו שתי ערים איבדתי, לא תמיד אני סופרת, או זוכרת באיזה כיוון.    פעם אמרתי לו שזה היום האחרון. חזרתי מחנות יד שנייה, היצלתי את כל הסיכות, אלו שנלכדו בעבר, ...

    לאורך הגבעות מנצנץ האוויר. בריזה ים-תיכונית נושבת,  גאות ושפל, רסיסים רוחצים את שדה החיטה בזהר-ירוק. כמו ים מהבהב. לא ידעתי שהם שם כשספרתי צעדים עד ללחם.    

    מי אם לא אני אהיה עדה ליופיין של ערוגות הפרחים העירוניות. אלו שמתחלפות לפי עונות השנה, שנתרמו מכספם של הולנדים, בוני סכרים, מיבשיי אוקינוס.    האזרחים, בני העיר שלי, אוהבים פריחות. כל כך רוצים אותן קרוב, שיום לאחר שנולדו בערוגות- הם כבר אצלם בחצר. רגע, אני עוברת נושא ברשותכם. כרגע זה רגע מאוד אישי, רגע שאני רוצה להודות ...

      לא פשוט להיות רלוונטי נביחה של בול-דוג. זה לא הקול של בעלי לשעבר. מפרש של סירה. זה לא מהחופשה ההוא כשלא הייתי מי שאני   באותם ימים, הכרתי את הַפִּיות הגדולים, את קולות תיבות הנגינה – של כולם. לא יכולתי לחשוף את הלחן הפרטי וצבעתי את פני-השטח בכחול, כי הוא רצה לשאת אותי לשמיים,   אל תחתית החידלון. ...