שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב

תִּירְאוּ את המָחָר מִתְפּוֹרֵר לי בַּידיים. תסתכלו על הפרצוף שמִתמוֹדֵד עִם השָׁעות.                                                        וְיֶנְטְיָאן – לָאוֹס  

הם עיכבו את הרכבת בְּכוונה, אני יודע את זה. נַתְנוּ לי להרגיש בודד עם הקישׁוּטים בַּפָּנים. הצבעים התחלפו שוב פעם ושוב פעם ונַדְדוּ כמו דם מרכֵּך כביסה. הגעגועים מטפסים כמו שִׁכְבַת בִּידוּד. הַקְלָטוֹת לא מְתַמְצְתוֹת את העִניין. עכשיו, בֵּין שמים לְשמים, התפשטה הנגיעה הפיסית אל תוך עולמות. בַּרֶווַח הזה, בין הדברים, מִתקיימת נגיעה עדינה של שיר.                                       לוֹס-אַנְגֶ'לֶס ...

ביקוּר בַּבּית מביא לי בְּרָכוֹת שַׁכּוּלוֹת. וגם הדברים שנשתכחו ממני מגיעים עדֵי פֶּתח ונופלים נִשכחים. והרֶטט מלמֵד אותי לַשֶּׁבת. לַשֶּׁבת ולרטוט לַשֶׁבת ולחרוֹד. ואחר-כך מדפיסים מילים בבוקר ואֵין בַּזֶּה כלום. רק יריעת בד. יריעת נייר. יריעת אנשים. והשֶׁקט. רק השֶׁקט. לַשֶּׁבת. רק לַשֶּׁבת.                                          טֵיגוּ – דְּרוֹם-קוֹרֵיאָה  

ופתאום הרוח מחפשת את עצמה בַּרֶקע! מה את עושה בַּרֶקע? מה זה עניינךָ? הברק מְצווֶה לשמור על השֶׁקט, והשֶׁקט מְצווֶה לשמור על הדממה, והדממה מְצווָה לשמור על השקיעה, והשקיעה מְצווָה לשמור על הגְּדילה, והגְּדילה מְצווָה לשמור את התחינה. לשמור את התחינה בְּקופסא. בְּארגז. שלא תברח. שלא תתמוטט חס וחלילה. ואני, אחר-כך, מקבל את כל מה שיש, רוקֵח את זה לתבשיל ...

בַּחיים, עכשיו, משַׁפְּדים אותי על תֶּקֶן של ביטוח-לאומי. אני מנשק מזוזות, אני משתחווה לַבּוּדהה, אני מסתובב סְביב מֶכָּה, אני טובל בַּגַאנְגֶס. ולמה  הם מְשַׁפְּדים אותי על תקן של ביטוח-לאומי? כי אני רץ, מנשק, טובל, מסוֹבֵב, מבטיח. איזה מבטיח? מלמֵד. איזה מלמֵד? מפתיע. איזה מפתיע? מְקָשֵׁר. איזה מְקָשֵׁר? והתנועה זורמת אֶל וּמִחוּץ, והזמן נִדְנֵד את מְטוּטלת התִּפְלוּת ושֶקֶט. ואין חיים. ומוות ...

עכשיו הפיצוץ הזה יעלה להם ביוקר. הצבא מסתובב שָׁם עִם כלבים שמריחים. וריח התרבות הזאת מתגעגע אל משהו. וטעם הקריסטל הזה מרכך את הסביבה. עכשיו הם ישלמו ביוקר. הם בעצם משלמים כל הזמן, רק עכשיו התחפושׂת יותר מודרנית. משמשת את הנוכחים, מְקַשֶׁרֶת לַעולם הרחב. "עכשיו", הן אומרות, "יותר שָׁקט בשדה-התעופה. רק אלה שבאמת צריכים נכנסים". מדיטציית שדה-תעופה. בחדר ההמתנה כסאות ...

כמה מתוקה אי-הידיעה.                                           הַאט-יָאי – תאילנד  

מים מְדבְּרים איתי על לחם ולחם מְדבֵּר איתי על כוח וכוח מְדבֵּר איתי על מוות ומוות מְדבֵּר איתי עליךָ.   הם לקחו אותי מִשָׁם בכוח ואני בכלל לא רציתי לעזוב. הם נתנו לי את החופש לחַפשׂ וזה לא עשה לי טוב. הם בִּקרו אותי בבית-החולים כשהייתי לבד. הם נתנו מתנות לַאביונים ולי. הם חילקו עוגות לכל הסובבים. הם ביקשו עוד ...

תְּכַבּוּ את המנורות בַּסלון תכבו את הכִּבשָׁנים שֶׁבַּדרך תכבו את המִצְווֹת שהבעירו אש תכבו את הקללות שֶׁבַּדרך תכבו את המגדלור שנותר בשטח תכבו את הַדֶּרֶך שֶׁבַּדרך תדליקו. תדליקו. תדליקו. תדליקו את מִשמעת המים תדליקו את חוּקֵי המשפט תדליקו את שרשְרוֹת הצינוק תדליקו את קטרֵי הפחם עכשיו! רק עכשיו!                                             מוּמְבַּיי – הוֹדוּ  

והדברים נכנסו ויצאו. והמים נפלו והתרסקו. והשמש בלעה את שמשוֹת היְקוּם. והדרך לפתה את הראש.                                             מוּמְבַּיי – הוֹדוּ