שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב

  האדמה מקנחת את אפהּ בַּשמיים, והרעם נותן את שירו בְּירוק. הפחד גובֵר ומֵניד עפעפיים, הדֶבֶר פַּשַׁט ואיש לא יחמוק. מִנְיין הפצוּעים מְנחֵם שִׁבעתיים, השֶׁטח מוּכן לפירוק לגורמים. הפֶּתח היה מאחור, ובינתיים שאיש לא ייגָשׁ! מתרגשים ושותקים. אמרו אז לַדָּךְ: "תקבֵּל ותשתוק כבר! המחט קיבלתָּ – עכשיו הפסנתר". אני מְקוֹמֵם את שלהבת הנוער, השיעור מתמשך, הכיווּן כבר אחֵר.   

  אפשר לדבר גם אחרת. אפשר גם לא. מתי אפשר לדבר אחרת. מתי לא. הדברים מתגעגעים לַדברים. הדברים מתגעגעים לַדברים. מחַכים. מחַכים. מחַכים. אחר-כך מִתְּקָשָׁה ההבנה להבין.  

      הקריאה קוראת לי לבוא. באמצע הלילה. לא איכפת לה. ולמה שיהיה איכפת לה. כי ככה. האגוזים מִתְּקָשִׁים על ענפי השלכת. אחר-כך מתים. זה הזמן. זאת הגאולה. הכתיבה האוטומטית. השיטה השותקת. הצפירה. לָמָה הצפירה. כל יום הצפירה. הלבנה. כל יום הלבנה שָׁמָה בשמיים. מי את? מחוללת. מזמרת. מזמינה. קוראת לי ללכת. ואני אלך. לאן שתגיד אני אלך. על ...

 ככה זה כשרוצים ללכת מִפֹּה. לא נותנים. אף אחד לא נותן. רק הרוח מַרְזָה את הצדדים. רק הרוח חושבת חישובים. והזמן. כמה הזמן. כמה צחוק הזמן. מתלקח. כמו שלהבת בשדה כמוש. קוליברי. זו מין ציפור. אחר-כך מחתלת את גוזליה. מקמטת את המצח הקטן מעל למקור. גוזלת את גוזליה. מפזרת אותם. די! זה מַשְׁבֵּר. מעֵין מַשְׁבֵּר. לא ממש מַשְׁבֵּר. כאילו מַשְׁבֵּר. ...

          אני הולך כי הליכה.                                                                                                                                                                                                                                                     בְּרִיזְבֵּיין – אוסטרליה                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                     

                                                               * עץ נמוך כשיח. אישה עבה על קצות-אצבעות. מותחת גוף, קוטפת עלים.       * לאט לאט הוא קם. בקושי אוסף את העיתון. כמעט כושל במדרגה. מחזיר צלחות למטבח. המלצרית מודה לו. בקרוב הוא ימות.                                                                        סִידְנִי – אוסטרליה               ...

עכשיו החיים מתווכחים איתי: לאן אתה בא? מה אתה עושה? מלטף מלטף מלטף. שֶׁקֶט. הים. המרינה. הגלים.  מהומה פורצת מירכתי הסיפון. השלדגים משתגעים. השחפים יוצאים מדעתם. אחר-כך מתו כולם. לא חשוב מי. בְּרֶגע. בְּהיגיון. בְּשלווה. והזרמים ניחַתים  על השמורה ומעפעפים את עיניה. שממה מלקטת גרגרים ומחלקת שלל לכל דורש. מעניין מה השילוב הזה. מעניין מה הפיגור הזה. מצפֶּה לְלקוחות. מבקש ...

בכתיבה האוטומטית כל אוטומטיקה יכולה להתגשם. מהי יכולתו של אדם לעומת יכולתן של חיות. למה מצודות נכחדות בשחר דמעות. מי קבע כי כוח מגביל כוח. מי גירש אתיופים מאדמתם אל רחבי העיר פּוּנֶה. מתוך גזעי עצים מתמוטטת שלכת. מתוך שלכת מתמוטטת לבה רותחת. סָאמֶר טַיים. אחר-כך נפלה הגזוזטרה על ראשי הילדים. נמחצו. כל אסון בהודו נדמֶה כאבק פורח ברוח. כל ...

תודה לכולם על קבלת-הפנים החמה!  זה מאוד מרגש!                                                                                                                       באהבה                                                           גיל אלון            

        1.  ברור עכשיו שהשמים בהירים, ברור עכשיו שהמים צלולים, ברור עכשיו שהעלים יבשים, ברור עכשיו שהבֵּרוּרים עכשוויים.      2. איש מדליק פנס-רחוב ביד שמאל. חיים מזדקרים ממעל. אדם מלקט שיבולי-שדה.      3. אנשים מחפשים בַּתיקים.     4.  גברת עוצרת, בודקת פרטים: מילים שכתובות על וילון. שמש יוצקת כדור מצויר על פִּתחֵי השִׂמלה מאחור. ...