שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב

בַּבְּקָרים – אני מְשַׁגֵע את השֶמש. בַּלילות – את הכְּתמים המוּפרעים. ואחר-כך מתגנבים בשִׁירות וקריאות: יא-הוּ! יא-הוּ! יא-הוּ! כל-כך בַּשֶּׁפל. כל-כך בַּמָּרום. כל-כך בשום מקום. והנחל, והמֵזח, והתעלה, והקוקוס. והנחל, והמֵזח, והתעלה, והקוקוס. והנחל, והמֵזח, והתעלה, והקוקוס. בסופו של דבר נִזרקים הדברים לַים. משַׁפְּדים להם את הנשמה, מקרצפים להם את המצפוּן. והם מסכימים. והם אומרים: "עכשיו יותר טוב. קודם היינו ...

הדרור בא בְּעִקבות השמיים. לא. השמיים באים בְּעִקבות הדרור. וככה זה מתמשֵׁך. לעת ערב. בַּשמיים. וככה זה נִמשך. וככה זה נראֶה. בַּאתמולים. רק בַּאתמולים. בְּדַוושוֹת אופניים. בַּעלִייה בַּמורָד. בַּדחיפה. בַּתאוצה. מוכרחים להתאמץ. להזיע. לעלות בְּגוף שָׁחוּם ולדחוף. וּלְדָוֵושׁ.                                                   סוּבָה – פיג"י  

והדברים התפשטו… לכאן ולכאן, לְשָׁם וּלְשָׁם. וְהַרִגְּשָׁה אחָזָה עמוק בַּבָּשָׂר ונותרה אילמת. נְשמות מבקשות להתנתק מהַבַּקָשָׁה. אבָל הַבַּקָשָׁה אוחֶזֶת. חזק. כְּבִנְחוּשְׁתיים. הפרפרים מְנַסְקים מעל גובְהֵי הדשא והשָׁחת נערֶמֶת אחת-אחת. לָמה הם יושבים כך על המדרכה. מציירים במכחול על בד רעוע. מלקטים פירוּרֵי כסף מן העוברים. מנגנים. פצועים בַּנשמה. נטושים. צללים. צללים. עכשיו, דווקא, מְרַסֵּן את גובְהֵי השמיים, מוַוסֶת את ענְנֵי ...

הדְּבָרים קיבלו את התנוּפה מעצמם. וקשה היה לעצור את הדְּבָרים. השמיים מוטטוּ את עצמם על הדברים, והדברים השתבשו. ככה זה כשיוצֵא הרוח לחפש את זַוויוֹת היְקוּם. ככה זה כשהזמן מכשכש בַּזנב ומנסה לעשות רושם על טלית שכולה תכלת. באה המנוּחָה, והשָׁעָה, וְהַשְׁקָמָה. והאספסוף זז. נע. ביחד. כנחיל. ושָׁם, בְּסוף החלום הרטוב, מגיחַ האושר. עומד בַּפֶּתח, מחזיק בשתי ידיו את המשקופים. ...

כמו נִמְלָט, שָׁב אל הירֵח. הדרך מביטה לאחור בְּמבט. והשחר מפציע, ולחש נופל, וענן מתפתל, וקם, מתפלל, וְשָׁב וזולל, מרחיק ונוזל. מה התחושה של כיוּון השמיים? מה הפליאה על ענן שנשכח? מה הרִגְּשָׁה על הַפֶּתח בַּמַים? מה הדרישה שצריך ומוכרח? ועכשיו, בִּדְּלָתות בֵּין-ערבַּיים לַנֶּצח, ועכשיו, בִּמהירוּת מְשַׁגָּעָת דְּבָרים, אני מְאַפֵּס את עינַי אל המֵצח – והשְּׁאר כבר יבוא עם זרמים ...

    בוקר אחד מְדַבֵּר פתאום אחרת. לא יודע מה קורה ומאיפה זה בא. ואחר-כך החגיגוֹת. מתחילוֹת החגיגוֹת. מאיפה? ככה זה! ומה שכבר מעֵבֶר – זה מעֵבֶר – ואין מה לעשות. לְבַקֵשׁ. מה פתאום לְבַקֵשׁ. כל-כך לבקֵשׁ.  והשאר – הַשָּׁחָר יעיר בינתיים. והלב מבקֵשׁ. וזהו. שֶׁקֶט. אחר-כך מוכרחים להסתובב. מוכרחים להיות שמח. מה נשתנה? וככה, יום אחד בבוקר מְדַבֵּר אחרת. ...

  הוא לא מקשיב רק קופץ מְנַתֵּר מִשָּׁם לְשָׁם מְגָמֵשׁ איבריו מלמֵד חֲתוּליו מרקֵד על גגות מסרֵב עוֹלמות מְעניֵין עֲלָמות מְגָשֵׁר אשפתות מלמֵד תינוקות מייסֵר אהבות (אבוּקוֹת) מקלֵל תְּמוּרוֹת מיישֵר הפתעות מקמֵט מִמְחטות מְזַפֶּת שולחנות מנמנֵם כִּינורות מרַצֵד אסונות מְלַכֵּד ארונות מְנַווֵל שִׁלטונות מעקֵם תָּכניות מְזָרֵם רציחות מיילֵד תאומות מְאָמֵר צָמרות נְקָמות נְקָמות נְקָמות.                                         בַּנְגְקוֹק – תאילנד ...

    אחר-כך התברר לי שהחיים מחפשים אותי בפינה. מנסים לעגֵּל אותי בַּמִּרְקָם של החופש. לָמָה? מה קרה שרק החיים נתפסים מאחור? מישהו מתקרב ומציץ לתוך הפתק ועוזב בקריאת התפעלות. לא רוצֶה! לא מבין שום דבר! עוד מישהו מתקרב, נשען ומביט. מה זה? עכשיו הרעש הזה מִתָּרְגֵּם לְדָבָר נועז; לְדָבָר מוּפשט; לְדָבָר מְתַקְתָּק עד זיבה; לדבר מִסְתָגֵר עד אֵימה. ואז ...

חַסרתָּ לי בִּמְּעוּפְךָ חַסרתָּ מאוד חַסרתָּ לי בְּשׁוּבְךָ חַסרתָּ מאוד שמיים באים שמיים הולכים ונַחַת רודף נַחַת.   ישבתָּ וחיכיתָּ ישבתָּ מאוד הלכתָּ וְדַמִּיתָּ דַּמִּיתָּ מאוד מָים באים מָים הולכים ותום רודף תום.   קפצתָּ לַנהר קפצתָּ מאוד רציתָּ שאבוֹא רציתָּ מאוד.                                 פַּלְמֶרְסְטוֹׁן נוֹרְת" – ניו-זילנד    

    "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמֵל" – והשָׁחָר סובֵל, סובֵל, סובֵל.