והדברים התפשטו…
לכאן ולכאן, לְשָׁם וּלְשָׁם.
וְהַרִגְּשָׁה אחָזָה עמוק בַּבָּשָׂר ונותרה אילמת.
נְשמות מבקשות להתנתק מהַבַּקָשָׁה.
אבָל הַבַּקָשָׁה אוחֶזֶת. חזק. כְּבִנְחוּשְׁתיים.
הפרפרים מְנַסְקים מעל גובְהֵי הדשא והשָׁחת נערֶמֶת אחת-אחת.
לָמה הם יושבים כך על המדרכה. מציירים במכחול על בד רעוע.
מלקטים פירוּרֵי כסף מן העוברים. מנגנים. פצועים בַּנשמה. נטושים.
צללים. צללים.
עכשיו, דווקא, מְרַסֵּן את גובְהֵי השמיים,
מוַוסֶת את ענְנֵי הרוח,
מטייל בְּמושְׁכות אֲחוּזות.
זה לא בשבילי.
גם המקום הזה לא בשבילי.
דַּרְוּוִין – אוסטרליה
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
גיל
המקום הזה לא בשבילי שורה שמפרשת את השיר, מביאה אותו אל האישי
גם,
המקום הזה לא בשבילי…
לכולנו יש את ההרגשה הזאת פה ושם, אם לא פה פה, פה…
כן, ככה הדברים מתפשטים
להתראות טובה
המון תודות, טובה. מה שאמרת מדבר ונוגע לליבי.