שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב

* עכשיו הכתיבה. ועוד פעם הכתיבה, ועוד פעם הכתיבה. והשולחן – מוריק. והמדרגות – נוסעות. והחיים – נמשכים. בּוּשה. איזו קלישאה. החיים נמשכים. איזו קלישאה. בּוּשה. בּוּשה. והגברים? – בוכים. בּוּשה. איזו קלישאה. והצרות – חוזרות. בּוּשה. איזו קלישאה.       * אני רוצה לקחת את הכל אל השֶׁבֶט. את הכל. ואחר-כך לא להגיד כלום. ומתַי? מתַי לא להגיד ...

עכשיו לֵיל הסֶרט. מְצלמים. "אֲגדה של פסח". נִשבר האקווריוּם. אֵין דגים. בּוֹרֵר עֲרוּצים, מְכווֵן יָדיים. וְקוֹבִּי היה אתמול. הסיפוּר מגשִׁים עצמו לַמווֶת. הבָּנות לבשׁוּ חצאיות משוּבצות. צמוֹת לְחייהן ורוּדות. החיים נתְנוּ בַּצוֹרֶת כְּמִזְמוֹר לְדָוִיד. הַשָׁבַת אֲבֵידָה מְתוּזְמֶרֶת כְּחִיצֵי לוֹחמים. תְּקוּפַת הבארוֹק. הקֶבר מפוֹצֵץ את דרכֵי המילוּט. ועכשיו הדְמוּת: אֵלי אליאָב. מנהל סוּפרמרקט. עוד מעט אצטרֵךְ להחזיק קרפּיון בַּידיים. אוּלַי מחרתיים. ...

ועכשיו אליאַב. מנהל סוּפרמרקט. אַגוֹרַפוֹבְּיָה מחלה ממאֶרת. הזָנים מְמהרים להִישׁלַח לְפַאתֵּי עולם. הבְּרית. הברית שכרַתְנו. מי היא? יוּליה מאשְׁפֶּזת עצמהּ בַּמִרפסת. אנחנו קְפוּאים לרגְלֵי ההִימַלָאיָה. הוֹדוּ. הקְרַביים מתְכַּווצים לְנָתִּיךְ הָפִיךְ. זֶרֶם הקישוֹן נתַן לַבְּרית לקוּם מחָדשׁ. אֶלְפּוֹת את צַווארֵי המְתוּקים האֵלֶה. אֶלְמַד צַוואר צַוואר. אֲלַקֵק. בִּשְׁעוֹן הקיר וּבִשְׁאוֹן הנסיעה מוּטב להחֲליף עֲצֵי-תרבוּת בַּעֲצֵי-סְרק. אדְמוּמִית הִקשיבה וְכִיבתה עצמָה לַמוות. רַק רגע. ...

עיר דָוִד. מִקרֶה השֶׁטח. דבָר לא יִסוֹב על עקֵבָיו. אנחנו מאַתְּרים את השידוּר. מוּכרָחים לְאתֵר את השִׁידוּר. אחר-כך חלוֹם. ההצגה מתחילה ואני עוד לא לָבוּש. אני רץ לַבמה ואני ועוד אחד מַפסיקים את ההצגה. והמוּזמנים באים אל אחורי הבמה לראות מָה… מָה… דְביקָה הנְּשָמה עכשיו. חַסַר המצפוּן מִתקשֵר. דֶבק הֵירוֹאִי מְסַפֵּר בְּשֶׁבח התְּמוּנה. רִיק. ועוד חלום. תֵּיכף מרדימים לניתוח לֵב. ...

בְּרקים חצוּ את הלילה. "הִיבְּרִיד" – תיאטרון סמוֹלה מקאטאלוּניה. הספרדים. הספרדים. גועָל נתָן בי מִשְׁמעת. מווֶת עצָר מִלֶכת. גשֶׁם זַלעפות. בָּרד עַבְדְקָנִי. תְּנאֵי-מַעבָר מחפּירים חוֹצים עכשיו את העַין. הבְּרֵירָה נִפטרה בְּשֵׂיבה טוֹבה. גם עכשיו ב"שִׂיח-קפה", אחד עומד מאחורֵי הבָּאר. אחד יושב מתולתל שָׁחוֹר מוּל אימוֹ הרקדנית. אחר-כך יש קיר. בַּאמבטיה. רק קיר. מי שמְכוּנֶה המצביא מְחַמֵץ פּיגוּעים. מצְחין בְּגדים. מְזַמֵּר ...

  עכשיו האַדְווה מלקקת את פִּצעֵי הנחל והנֶחמה פּוֹשֶׁטת בַּגוּף הכבֵד מִתוֹך היָרוק מִתפצֵל שְׁביל לִשניים ואני כְּעוֹמֵד, מְהרהֵר וּמוֹדֵד   אחר-כך התּוֹף מִתְרָעֵם בַּמרחק וזֶכֶר יהלוֹם מתנוצֵץ בַּשְׁבילים עכשיו זֶה הזמן לבחוֹר בַּפִּיצוּל וּלאורך הדרך אקְטוף יבוּלים      

עכשיו השֶׁמש מְפַזֶרת את ענְנֵי הנחוֹשֶׁת ונוֹתנֶת את קוֹלהּ בִּצְעקה מָרה. חֵיל הנחָתִים מתמוטֵט על חוֹפֵי הכרךְ האקזוֹטי. האניוֹת מִתְקָדְשׁוֹת לצרכֵי החֲגיגה. הבְּרוֹשׁים שהיוּ שָׁם מִתכּוֹפְפים וּמִשְׁתחווים. היָרוק הזֶה שֶׁפּוֹשֶׁה בְּכָל מרחבֵי היְקוּם היוֹקֵד, מְרַתֵק את עצמוֹ בשלְשְׁלאוֹת אֵינְסוף. עכשיו השֶׁקט. השֶׁקט המְדוּמֶה. השֶׁקט הנִרְגָשׁ. השֶׁקט המְצוּפֶּה. אַדְווֹת. כָּמה אַדְווֹת. אֵין לי מה לְהִסתכל לְשָׁם. אֵין לי מה לְהזיז את ...

אֵיך יִקְחוּ מִמֶני את כל האנשים וְיַשִׂימוּ בִּכְלוּבים מוּזְהבים וְיַרְחיקוּ אוֹתם על מַשׂאיוֹת וְיַדְרִימוּ אוֹתם נִשְׁכָּחוֹת.                                                    לונדון – בריטניה  

בּוֹאִי, כּוֹכֶבֶת הסְפּוֹרְט הקְטנטוֹנֶת לַקְקי את בְּשַׂר התָּמִיד שֶׁעָבָשׁ בּוֹאִי אל תוֹך נִיסיוֹנוֹת הנְחוֹשֶׁת הַטִיחִי בהם חַזֶךְ הנִרגָשׁ. בִּגְבוֹר ריגוּשִׁים על שַׂלְמוֹת אדְמוֹתייִךְ נָתְחִי את לִיבַּת הכּדוּר הסגוֹל אנחנוּ, גְברים כֹּה גֵאים בְּשִׁירייִךְ נַלוֹק זֶה בַּזֶה עד דְעוֹךְ האתמוֹל.                                                    לונדון – בריטניה  

הֵא לָךְ את נַחַת זְרוֹעוֹת המָפּוּחַ. קְחי רַק זְרָדים אֲפוּפים בִּמְעט דוֹק. יֵשׁ לָךְ את כל מִכְמנֵי זַעם-רוּחַ. אני מִצידי אֱתְמוֹסֵס שׁוּב בְּרוֹק.   אֶת כל ניחוֹחות המָשְׁקֶה הדָלוּח רוֹקַנְתְּ אל מעֵי הכָּריש הכָּחוֹל. יֵשׁ לָךְ את כל המַתְאים לַתפּוּחַ. אני מִצידי אתאפֵּר שׁוּב בִּשְׁכוֹל.                                                  אמשטרדם – הולנד