עכשיו השֶׁמש מְפַזֶרת את ענְנֵי הנחוֹשֶׁת ונוֹתנֶת את קוֹלהּ בִּצְעקה מָרה. חֵיל הנחָתִים מתמוטֵט על חוֹפֵי הכרךְ האקזוֹטי. האניוֹת מִתְקָדְשׁוֹת לצרכֵי החֲגיגה. הבְּרוֹשׁים שהיוּ שָׁם מִתכּוֹפְפים וּמִשְׁתחווים. היָרוק הזֶה שֶׁפּוֹשֶׁה בְּכָל מרחבֵי היְקוּם היוֹקֵד, מְרַתֵק את עצמוֹ בשלְשְׁלאוֹת אֵינְסוף.
עכשיו השֶׁקט. השֶׁקט המְדוּמֶה. השֶׁקט הנִרְגָשׁ. השֶׁקט המְצוּפֶּה.
אַדְווֹת. כָּמה אַדְווֹת. אֵין לי מה לְהִסתכל לְשָׁם. אֵין לי מה לְהזיז את הראש. הכָּל כּתוּב שָׁם. בַּמוֹחַ. בַּניחוֹחַ. בַּאֵזוֹב.
תל-אביב – ישראל
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
עושה לך טוב לכתוב בתל אביב! מצוין
המון תודה חני.
נהדר
טוב לך השורות הארוכות
תודות רבות מירי.
איזה יופי, גיל! מצד אחד נחתים וצבא וזעקה מרה של השמש ומצד שני יופי מעולף אדוות ,אכן הכל כתוב ומשורטט מראש, ואין מנוס ממתח הניגודים… כה אהבתי, זה כמו ויז'ן
וישראל -כל כך משמעותית בקונטקס הזה, גיל
צ"ל קונטקסט -טעות מלמעלה
שוב תודות חני, על נקודת מבטך.