הדְּבָרים קיבלו את התנוּפה מעצמם. וקשה היה לעצור את הדְּבָרים. השמיים מוטטוּ את עצמם על הדברים, והדברים השתבשו. ככה זה כשיוצֵא הרוח לחפש את זַוויוֹת היְקוּם. ככה זה כשהזמן מכשכש בַּזנב ומנסה לעשות רושם על טלית שכולה תכלת. באה המנוּחָה, והשָׁעָה, וְהַשְׁקָמָה. והאספסוף זז. נע. ביחד. כנחיל. ושָׁם, בְּסוף החלום הרטוב, מגיחַ האושר. עומד בַּפֶּתח, מחזיק בשתי ידיו את המשקופים. עירום. לָבוּש חלוק שקוף. מטפטף טיפות מִקלחת, ומחייך. איזה איברים מוכרחים להיות נוכחים? אה? תגיד לי! איזה? השקט הזה רודף את ההעוָויוֹת. לא נותן להן מנוח. עכשיו תִּישן, ותקבל סטירה, ותקוּם, ותהיה בן-אדם. עכשיו תתלקֵחַ, תִּבְעָר, תְּכַלֶה את עצמך לַמוות עד אפר, ואחר-כך תאסוף את עצמךָ, תביא את עצמך ביכורים לַמקדש המוזהב. ושם תנגחַ, תִּכְרַָע, תיגע עם המצח ברִצפה ותחזור ותאמָר 3 פעמים נִצחיוֹת: זהו זה! זהו זה! זהו זה!
מֶלְבּוֹרְן – אוסטרליה
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
היי גיל
לא הכל ברור, רב הניסתר, אך אני מאמינה לך, קרה שם משהו גדול מהחיים
להתראות טובה
המון תודות