שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב

דוּגמַת הפּיגוּר היא דוּגמה מצוּיינת ודוּגמַת הציוּר עוד יותר. דוּגמַת הכיעוּר היא דוּגמה מצוּיינת ודוּגמַת הסיפוּר עוד יותר.                                                                                מוּמְבַּיי – הוֹדוּ    

בְּמה אנחנו בוחרים? – בַּמוות. בְּמה אנחנו מִתְקהלים? – בַּלחוּת. בְּמה אנחנו מתרגשׁים? – בַּמילה. בְּמה אנחנו משחקים? – בַּמִלחמה. בְּמה אנחנו מתַעֲבים? – בַּשיפוט. בְּמה אנחנו מלכלכים? – בַּטעות. בְּמה אנחנו מְתַקְנים? – בַּמִשְׁגים. בְּמה אנחנו מלעיזים? – בַּשכנים. בְּמה אנחנו מְלהגים? – בַּמִשְׂחקים. בְּמה אנחנו מטפטפים? – בַּחיים. בַּחיים. בַּחיים.                                       מוּמְבַּיי – הוֹדוּ   ...

הם אומרים שהחיים מגשימים את עצמם בְּעצמם. הם אומרים שהרוקדים רק עושים את עצמם. הם אומרים שֶׁבֶּטַח, ושטוב שככה ולא אחרת. הם אומרים שהקישוּט על העוגה הוא רק מרגרינה. הם אומרים שֶׁלְבַבִיוּת הַלְבָד מסדרת את עצמה. הם אומרים שטיסות ישירות מבוטלות עד להודעה. הם אומרים שהכיווּן מְרַמֵז, אבל לא נותן תשובה ישירה. הם אומרים שהביטוח מְסַדר ומכסה את כל מה ...

והמים גָבְהוּ וְגָבְהוּ וְגָבְהוּ. והתיבה התמוטטה, התפזרה והתרחקה. והדגים מצאו שָׂפָה משותפת והתרחקו והתרחקו. והכבישים נַדָּמוּ בִּדְבֵקוּת יְתֵרָה. והשבילים נַדָּמוּ בִּשְׁמִירָה עֵרָה. וּפַסֵּי הצעדים, מתוקים כביום היוולדם, נִתְּמָסְרוּ אל השמש, וכיבו את האבק.     זה לא מה שרציתי לכתוב. זה כן. זה לא.                                                                                               אַפְּיָה – סַמוֹאָה  

משגיחים עלי שלא אתמוטֵט. מגוננים עלי שלא יְאוּנֶה. וּמְטַגְנים. כל-כך מְטַגְנים. את הבֵּיצים, והחלָב, והדבש. וסיבַּת הדבָר – ככה! אין סיבה!                                        דברי הימים ב', פרק ג',                                    פסוק ד', חלק ה',                                    אִמרה ו', ציטטה ט',                                    פירוש ח', מוּבאה י"א,                                    מזמור ט"ב, אמן סלה.                                                                                                  אַפְּיָה – סַמוֹאָה    

ועכשיו מִתפתחַת בְּהירוּת מְסוּימת. אין עם מי לדבר. הנביא סתם את הפה. אף אחד לא שומע. אף אחד. והוא טס. הוא רוכב על ענן מרובע. לא רק הוא. כולם. כל הנביאים. מְנַסים. באמת שֶׁמְנַסים. אבל אין עם מי לדבר. והקקטוּס, והתפוח, והלחם, והברוש, האורן, הקוקוס והתמר. מְנַסים, באמת שֶׁמְנַסים. והכיכר, והשעון, והפִּלְפל, הטירוּף, הירקות, המאֲפִיָה. מְנַסים, באמת שֶׁמְנַסים. אבל אין ...

אנשים מְגַרְשים אנשים אנשים מְעַנים אנשים אנשים מְסַגְפים אנשים אנשים אונסים אנשים אנשים קורעים אנשים אנשים רוֹגְזים אנשים אנשים מלכלכים אנשים אנשים קוברים אנשים אנשים מַשְׁקִימִים אנשים אנשים מנשקים אנשים אנשים קונים אנשים אנשים נִגמרים אנשים אנשים נִגמרים אנשים                                                                        אַפְּיָה – סַמוֹאָה  

איך שהזמן מתרגֵש כמו זונה, מקפל קיפולים ומצדיע. עכשיו מעטֶה הלוֹבֶן מתפרֵק ונישְׁנָק בִּסְּדָקִים וּבְרוֹעַ. הטִמטום מבדֵר את מוחות הציבור. המחקר מתהפך בקִברוֹ ורחש גלי האוקיינוס השָׁקט מטיף את מוּסָר היקום. עכשיו, מאזין לתפילת השַׁחרוּר. עכשיו, מנגן את ניגון האֵבל. סיפור מְגַשֶׁר את דפֵּי הזמירוֹת והנחל זורם וּמַבְקיעַ דיבּוּר.                                              אַפְּיָה – סַמוֹאָה      

הביטוי המקסים הזה של מֶתק השפתיים מטנֵף את אִמְרַת הבגד המוזהב. הכיווּן הרָגיש הזה של פעם בִּשנתיים מזהֵם את שׁוּלֵי הרֶגֶשׁ הנשגב.                                                                                 אַפְּיָה – סַמוֹאָה  

גומרים את השבוע בְּהַשְׁקָטות פתאומיות של הרוּחַ. הפעמונים הורגים את הכְּנסיות. מכניסים את הרֶווחַ. מכניסים את הרֶווחַ. אחר-כך מבטאים את עצמם: בְּלחש, בְּשֶׁקט, בְּחיוך, בְּשיכָּרוֹן. עוד פעם ועוֹד פעם ועוד פעם.                                                                                   אַפְּיָה – סַמוֹאָה