בַּבְּקָרים – אני מְשַׁגֵע את השֶמש.
בַּלילות – את הכְּתמים המוּפרעים.
ואחר-כך מתגנבים בשִׁירות וקריאות:
יא-הוּ! יא-הוּ! יא-הוּ!
כל-כך בַּשֶּׁפל. כל-כך בַּמָּרום. כל-כך בשום מקום.
והנחל, והמֵזח, והתעלה, והקוקוס.
והנחל, והמֵזח, והתעלה, והקוקוס.
והנחל, והמֵזח, והתעלה, והקוקוס.
בסופו של דבר נִזרקים הדברים לַים.
משַׁפְּדים להם את הנשמה, מקרצפים להם את המצפוּן.
והם מסכימים. והם אומרים: "עכשיו יותר טוב. קודם היינו קַניבאלים".
ומתלבשים לבן, ואנדרוגינוסים מובילים את שירת המקהלה.
והתפילה עולה, נוגחת בַּתקרה, וחוזרת ונופלת כקונטיינר על משאית, ומרוצצת להם את הנשמה, ומקטינה, ומקטינה, ומקטינה.
והגברים מחכים. רק מחכים.
והשמיים בשלהם. אפשר לומר שגם הם מחכים.
בבקשה, בבקשה: אל תיקחו אותי.
תנו לי להיות פה עוד קצת.
רק לַחוּשׁ, באמת רק לַחוּשׁ.
עכשיו הכל מדַמֵם בְּשֶּׁקט. מתחת לפני הדברים.
שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא יגיד.
אבל כולם אומרים. בְּשֶׁקט.
בלי להגיד מילה.
אַפְּיָה – סַמוֹאָה
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב