ככה זה כשרוצים ללכת מִפֹּה. לא נותנים. אף אחד לא נותן. רק הרוח מַרְזָה את הצדדים. רק הרוח חושבת חישובים. והזמן. כמה הזמן. כמה צחוק הזמן. מתלקח. כמו שלהבת בשדה כמוש. קוליברי. זו מין ציפור. אחר-כך מחתלת את גוזליה. מקמטת את המצח הקטן מעל למקור. גוזלת את גוזליה. מפזרת אותם. די! זה מַשְׁבֵּר. מעֵין מַשְׁבֵּר. לא ממש מַשְׁבֵּר. כאילו מַשְׁבֵּר. זו הכותרת. "מַשְׁבֵּר". זה מַעָבָר. בין הַ"פֹּה" לַ-"פֹּה". זה הכל. כמה שתיקח – תיקח. כמה שתחזיר – תחזיר. העיקר הבריאות. העיקר הכוונה. והכל, כולל החץ, מצטמצמים למטרה אחת. אל האינסוף שגם הוא כותרת. גם הוא שֵׁם. שָׁם. ורק לומר זאת מעווה את השפתיים; ורק לומר זאת עושה הרגשת סיפוק והִתְּעלות. עכשיו השעון במטבח מתקתק את הבוקר.
נֶלְסוֹן – ניו-זילנד
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
יפה מאוד מאוד זרם המחשבות הזה. ממש יכולתי לשמוע אותך קורא אותו.