שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
הקריאה קוראת לי לבוא. באמצע הלילה. לא איכפת לה. ולמה שיהיה איכפת לה. כי ככה. האגוזים מִתְּקָשִׁים על ענפי השלכת. אחר-כך מתים. זה הזמן. זאת הגאולה. הכתיבה האוטומטית. השיטה השותקת. הצפירה. לָמָה הצפירה. כל יום הצפירה. הלבנה. כל יום הלבנה שָׁמָה בשמיים. מי את? מחוללת. מזמרת. מזמינה. קוראת לי ללכת. ואני אלך. לאן שתגיד אני אלך. על פְּנֵי הרים ויבשות שדות ועמקים תל-אביב ואיסטנבול מדריד ושטוקהולם. סוֹפְיָה וקטמנדו. והשמיים מדַבְּרים מנסים לגשת. משתוקקים לפרסם את המידע. לשַׂמֵחַ. לצהול בתוקף על כרעי תרנגולת. מתמוגגים מִתְּמוֹלְלִים הרבה אתמולים מִתְּמוֹלְלִים. עכשיו זה הופך לזבל. לזוועה. הוא כל-כך יפה ומתוק. ורחוק. גם הוא כל-כך רחוק. באמצע הלילה. כבר הסוף. סוף הלילה. חמש בבוקר.
נֶלְסוֹן – ניו-זילנד
אהבתי!
נפלא.
הכתיבה האטוטמטית שלך שלא אכפת לה מסיעה אותי על גליה, רחוק , אל קרבת התודעה, אולי שלי
"אתמולים מתמוללים". הטקסט ממש הולך כי הליכה. מתחיל לרוץ וכמו נכתב מאליו. יופי! אהבתי, רני.