האדמה מקנחת את אפהּ בַּשמיים,
והרעם נותן את שירו בְּירוק.
הפחד גובֵר ומֵניד עפעפיים,
הדֶבֶר פַּשַׁט ואיש לא יחמוק.
מִנְיין הפצוּעים מְנחֵם שִׁבעתיים,
השֶׁטח מוּכן לפירוק לגורמים.
הפֶּתח היה מאחור, ובינתיים
שאיש לא ייגָשׁ! מתרגשים ושותקים.
אמרו אז לַדָּךְ: "תקבֵּל ותשתוק כבר!
המחט קיבלתָּ – עכשיו הפסנתר".
אני מְקוֹמֵם את שלהבת הנוער,
השיעור מתמשך, הכיווּן כבר אחֵר.
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
אהבתי את הקצב הזה, המתוק. והמילים הלא קלות.. מיוחד.
בעיני כמו סוף העולם בשיר מתגלגל,"השעור מתמשך הכיוון כבר אחר" יש תקווה?