שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
בכתיבה האוטומטית כל אוטומטיקה יכולה להתגשם. מהי יכולתו של אדם לעומת יכולתן של חיות. למה מצודות נכחדות בשחר דמעות. מי קבע כי כוח מגביל כוח. מי גירש אתיופים מאדמתם אל רחבי העיר פּוּנֶה. מתוך גזעי עצים מתמוטטת שלכת. מתוך שלכת מתמוטטת לבה רותחת. סָאמֶר טַיים. אחר-כך נפלה הגזוזטרה על ראשי הילדים. נמחצו. כל אסון בהודו נדמֶה כאבק פורח ברוח. כל תקווה ממוללת את תקוותה בעצמה. חמש דקות. בעוד חמש דקות אני בא. אין אף אחד. מתחת לדלת – חריץ. פס צר של אור. מלא ציפייה. שוב נחצים גבולות. שוב נחבלים אבנים. ואני מלמד. זכות. על חטאים. על חוטאים. על פושעים מקובלים ומתוקנים. אני מתחבר. מתחבר. מתחבר. כתיבה מוּדעת. אַשְׁרָאם מוּדע. מוּדעוּת. לקחת מוּדעוּת. לתת מוּדעוּת. כתיבה קשה. מי יקרא. מי ימלל גבורות ישראל. מי ייתן. אינשאללה. בפחות זמן מאשר יותר. בפחות מאשר יותר. ככה זה. בודהיזם. מפגר. מפגר. מפגר. מתלהלה. מלקט זירעונים. משתגע. משתעל. מכייח. מְזַפֶּת גגות. מלמד זכות. שוב. מקמט. כולם מקמטים. עד סוף הדף. המקומט. יחי התקווה. יחי האשליה. יחי הבניין. בניין הקלפים הישן. תֵּן להתמוטט. תֵּן ללכת. לא רוצֶה. תֵּן לנוּח. לא רוצֶה. תֵּן תרופה. תֵּן לישון. תֵּן. תֵּן. קח. ברקת. אבן נוצצת. בית חם. טָאלִי. אבר-זר. לא חתוך. לא נימול. מטפטף. מדמם. מרטיט. משתגע. מלבלב. קֹהֶלֶת.
פּוּנֶה – הודו
גיל,
כתיבתך סוחפת. כמו שאני רואה את ההתערבות האלוהית ביצירה: איסוף, עריכה וסידור מחדש
זה כמו במדיטציה: גלים מסתובבים. אתה מנסה לא ללכוד.
מה האומנות עושה: – לוכדת.
בשירך הקודמים לכדת.
ואלי כאן לא רצית?
אהבתי בכל מקרה
אכן כתיבה אוטומטית, שרב הנסתר בה מן הנגלה כמו בטרנס ,מענין אף שלא מובן
הי גיל, זאת כתיבת רצף מעניינת שמאפשרת לקורא להכנס לתוך הרגע שבו נמצאת ולעקוב אחר המתרחש בתוך ראשך, קפיצות בין שאלות לבין המקום שבו אתה נמצא ונסיון להתחבר לחשיבה מודעת ומה שנותר זה בעצם לחכות מה כתבת אחרי כל תהליך ההתחברות הזה…לדעתי רק אחריו פורצת יצירה.
נוגע
המון תודות, אילה.