ופתאום הרוח מחפשת את עצמה בַּרֶקע!
מה את עושה בַּרֶקע?
מה זה עניינךָ?
הברק מְצווֶה לשמור על השֶׁקט, והשֶׁקט מְצווֶה לשמור על הדממה, והדממה מְצווָה לשמור על השקיעה, והשקיעה מְצווָה לשמור על הגְּדילה, והגְּדילה מְצווָה לשמור את התחינה. לשמור את התחינה בְּקופסא. בְּארגז. שלא תברח. שלא תתמוטט חס וחלילה. ואני, אחר-כך, מקבל את כל מה שיש, רוקֵח את זה לתבשיל חַד – ובולע. בגדול. כי ככה זה. ומהחלון ההשתקפות מְשקפת את ההשתקפות של עצמה בעצמה. ומאחור ניבָּטים הרים ירוקים. וחורף. חורף של התחלת הקיץ. בחודש מאי. שני בניינים. לא כל-כך קשורים. רק מנוּכרים אחד לשני. בגלל האנשים לא בגלל הבניינים. אפשר לחשוב. יש להם מה שכל אָמָן חולם. והם חוסמים את הנפש, מְגָדְרִים את היצירה וסובלים.
יוֹנְגדוֹנְג – דְּרוֹם-קוֹרֵיאָה
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
יפה ,גיל ,אני אוהבת את זרימת הרעיונות והאסוציאציות בכתיבתך כמו גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל ואפשר להמשיך עד אינסוף. ואת התחינה צריך לשמור בארגז הלב ולשלוף אותה בשעת הצורך לתפילה , כי רק האנשים הם אלה החוסמים את עצמם לא הבנינים ,גיל, כה חבל
תודה, חנה. התרגשתי ממילותייך.
האם זה תרגום?
לא, זה לא תרגום.