הם עיכבו את הרכבת בְּכוונה,
אני יודע את זה.
נַתְנוּ לי להרגיש בודד עם הקישׁוּטים בַּפָּנים.
הצבעים התחלפו שוב פעם ושוב פעם
ונַדְדוּ כמו דם מרכֵּך כביסה.
הגעגועים מטפסים כמו שִׁכְבַת בִּידוּד.
הַקְלָטוֹת לא מְתַמְצְתוֹת את העִניין.
עכשיו, בֵּין שמים לְשמים, התפשטה הנגיעה הפיסית אל תוך עולמות.
בַּרֶווַח הזה, בין הדברים, מִתקיימת נגיעה עדינה של שיר.
לוֹס-אַנְגֶ'לֶס – אַרְצוֹת-הַבְּרִית
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
אתה מחזיר אותי, גיל, לימים של נסיעות בדד ברכבת מארץ לארץ, שרה לעצמי, מדמיינת נסיעה עם גבר אהוב שלא התקיימה, וחושך מבלי יכולת לדמיין את מה שמעבר לחלון.
הרווח שבו נוצר השיר הוא רווח עצוב.
יפים רשמי המסע שלך מלאים בדידות וגעגוע וכמיהה – מולידים שירה
אלפי תודות, חנה.
תודה, ענת. זה נהדר לראות איך שהתחברת לשיר.
גיל, אני ממשיך לאהוב את השירים שלך.
יש משהו בכתיבה שלך שלא נותן להגבלות מושגיות לעצור אותו, והמראות והלשון פורצים את המוכר, כפי שקורה לנו לא מעט בחלומות למשל.
אני אוהב לעקוב אחר המילים שלך כי הן מביאות אותי לקצב ראייה אחר מן המורגל, וזה מרענן ומרחיב נשימה. מן הסתם זו גם נשמת הזן שמדברת כאן. חן.
חן, התרגשתי לקרוא את מילותך. המון המון תודות.