נולדתי ב - 1951 במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי.
עד לפני כחמש שנים החזקתי ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים.
כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה.
מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה.
ספרי "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010
זו תחושת ה"דה ז'ה וו" שכנראה גרמה לי להכיר את השיר ומלווה אותי לאורך מבצע "צוק איתן". וגרועה ממנה התחושה שאם נמשיך להאמין בסיסמאות ריקות ובנחמות שָׁוא, לא ירחק היום ושוב ישוב הסיוט שהורים קוברים את ילדיהם.
ועד שהעם היושב בציון יבין שכדי לחסוך דם יש לשלם באדמה ולא להפך, נתנחם בהפסקות אש הומניטריות
קצר… כאב … ארוך.
חיבוק.
תודה
אמונה זה משהו מאד אישי כמו גם אורך הנשימה,
כמו קצב הזמן, כמו השיר –
וכמו תמיד – הנֶצח מנַצֵח!
את צודקת
הנצח מנצח את כולם, אבל יש שהוא מנצח מוקדם, הרבה מוקדם.
גיורא, השיר חזק כמו שקראתיו לראשונה לפני שנים, אך למרות ההוראה המפורשת מפי יודע דבר, נראה שמספר המאמינים באמונות שוא, הולך וגדל
שלום אהוד
תודה.
את השיר הזה כתבתי היום, אבל אולי יש שיר דומה ב"אחרי זה".
גיורא
זו תחושת ה"דה ז'ה וו" שכנראה גרמה לי להכיר את השיר ומלווה אותי לאורך מבצע "צוק איתן". וגרועה ממנה התחושה שאם נמשיך להאמין בסיסמאות ריקות ובנחמות שָׁוא, לא ירחק היום ושוב ישוב הסיוט שהורים קוברים את ילדיהם.
ועד שהעם היושב בציון יבין שכדי לחסוך דם יש לשלם באדמה ולא להפך, נתנחם בהפסקות אש הומניטריות
שבת שקטה (שהרי אין עם מי לדבר על שלום)
תודה
מסכים עם כל מה שכתבת
גיורא
מדויק וצורב. ושורף.
תודה, גיורא.
רבקה
תודה