יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".

  יסלחו לי כולם, אבל כרגע הקפאתי את הפוסט הקודם, "האם היית מוכן שילדך יינשא לערבי/ה?" בגלל הנאצות שהלכו שם.  כאשר העליתי אותו חששתי בדיוק מזה. ובכל זאת העליתי, למרות שאכן חששתי שאולי זה פוסט פרובוקטיבי מדי. כששירלי ואני פתחנו את הבלוגיה לפני כמעט שנה (וואו, כמעט שנה!), רצינו לשמור על טוהר מידות, וכמה שפחות טרוליזציה, אם להגדירה כך. כ"ניצולת" ...

  ראיתי  הלילה ביס דוקו סרט דוקומנטרי מצוין בשם "יידישע מאמע", על אם רוסיה שלא מוכנה שבנה יתחתן עם אתיופית.  אני זוכרת כמה כעסתי על הוריי, שלא רצו לקחת הביתה את הילד של אחותי חולת הנפש מגבר אפריקאי: תינוק שחור קטן. את בתה הלבנה הם לא היססו לגדל, אבל אותו לא, כי היה שחור ורק חצי יהודי. הוא גדל בבית ...

      לקחתי בשתי ידיים את ההצעה המרנינה של לי המקסימה, להכין רשימת ספרים מכוננים בכל תקופה שלי בחיים. זו היתה פשוט משימה מענגת, נהדרת ומרגשת. אהבתי הרבה ספרים, ואינני יכולה להכין את רשימת "עשרת הנבחרים", אבל רשימת הספרים המכוננים בכל תקופה בחיים, זה כן. אני מזמינה את כולם לשתף אותנו ברשימה כזו.     פינוקיו  של קרלו קולודי ...

    למה, למה אנחנו תמיד חושבות שנצליח להציל, לתקן, לרפא? הרי אם זה על-פנים, זה על-הפנים. מה ישתנה? מה יקרה? פתאום תצליחי לשנות אותו? פתאום הוא ירקוד לך סמבה במיטה? פתאום ינשק את כל הגוף נשיקות קטנות תמות? פתאום תחשקי בו למרות חולשותיו, אותן חולשות שבגללן את בזה לו?     טוב, את האמת, לא נעים לי להגיד, זה באמת ...

  אחרי שתקראו את הפוסט הזה בטח תגידו שאני אדם לא נאור, שלא רוצה להידבר עם אחרים השונים ממנו. טוב, אולי. אבל מה לעשות שכך אני מרגישה? לאחרונה התעוררה כאן בבלוגייה הזעירה שלנו, סערה קטנה בין הבלוגרים הדתיים לבלוגרים החילוניים, ואביטל וליאור הציעו הידברות.   כן, אני יודעת שזה נשמע נורא נאור והומני להידבר. ואולי באמת כך צריך. אולי הבעיה ...

אחד הפוסטים האחרונים של אומי הזכיר לי ידידה שלי. אישה שנולדה וגדלה בדרום אפריקה, בחצי הראשון של המאה העשרים. כמו רוב היהודים שם, משפחתה הייתה אמידה והיו להם משרתים ולה עצמה הייתה אומנת, שגידלה אותה כל שנות ילדותה ונערותה עד שבגרה, והייתה תחליף אם עבורה.   למה תחליף אם? כי כמו הרבה ילדים, הוריה לא התייחסו אליה בכלל. אז הייתה ...

  הפוסט המרגש של רונית מטלון על הסיפור הראשון שלה,  החזיר אותי במנהרת זמן לפעם הראשונה שלי. מעשית, הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 11. כתבתי סיפור בשם "נער המעלית", שהושפע מאדגר אלן פו ומאו הנרי, שאת שניהם אהבתי מאוד בגיל ההוא.   כל שנות נעוריי היו ניסיונות כתיבה על פי אחרים, שהשיא היה רומן שכתבתי בגיל 14 בהשראת "שידה ושידות" ...

  בשכונתי יש הרבה עצי פרי בגינות הבתים המשותפים והווילות: לימונים, תפוזים, שסק, שזיפים, רימונים, גויאבות, תמרים, תות שחור, ועוד ועוד. והכול גדל בטבעיות, מעצמו, בלי דישון, בלי ריסוס. גן עדן לחובבי אוכל אורגני. כל שנה בעונה, העצים עמוסי פרי, ואין איש שקוטף. וכך נרקבים טונות של פירות משובחים וטעימים מאוד, ומחלקן ניזונים הציפורים. לפחות זה.   לא חבל? בשביל ...

  לאחרונה לקחנו אפוטרופסות גוף על אימי. עליה לעבור ניתוח כלשהו, ומפני שהיא מאובחנת כדמנטית, בית האבות שלה אינו מוכן לקחת אחריות. אימי לא הרגישה בנוח עם אפוטרופסות מלאה, אז לקחנו רק אפוטרופסות גוף.   זו הייתה הפעם הראשונה שנודע לי כי גם מערכת המשפט עושה הפרדה מצחיקה כזו בין גוף לנפש, כפי שעושה הרפואה המערבית, ובכלל, החברה המערבית.   ...

  והנה אני, מנהלת הבלוגיה שלכם, אומרת שאוהבת את ישוע מכל הלב, כי בזכות אהבתו חזרתי לאמונה באלוהים, שאבדה לי בנעוריי המוקדמים בשל קנאות הדת.   והנה אני, סובלנית לכל הגוונים והאמונות שבאות לידי ביטוי בבלוג הזה, גם לחרדים ולדתיים שקיבלתי הנה, למרות שמטבעי אני סולדת מדתות וכתות ומכל התקבצות דתית שהיא.   והנה אני, מוצאת כאן חוסר סובלנות והתלהטות ...