האם הייתם מוכנים שהילד/ה שלכם יתחתן על ערבי/ה?

ראיתי  הלילה ביס דוקו סרט דוקומנטרי מצוין בשם "יידישע מאמע", על אם רוסיה שלא מוכנה שבנה יתחתן עם אתיופית. 

אני זוכרת כמה כעסתי על הוריי, שלא רצו לקחת הביתה את הילד של אחותי חולת הנפש מגבר אפריקאי: תינוק שחור קטן. את בתה הלבנה הם לא היססו לגדל, אבל אותו לא, כי היה שחור ורק חצי יהודי. הוא גדל בבית ילדים, ובגיל 11 ניתן לאימוץ.

מיד פצחתי על זה בשיחה עם אחותי (הנורמלית, כמובן). האם יכולנו לשאת נישואים של ילד שלנו עם "אחר"? נניח עם ערבי? האם אנחנו יותר טובות מההורים הלא סובלניים שלנו?

אז ככה, עם אדם שחור לא הייתה לי כל בעיה. גם לא עם אדם מכל מוצא או לאום או דת אחרת.

אז הקצנתי, וחשבתי לי, האם יכולתי לחיות בשלום עם חתן או כלה מוסלמים? 

אבל אני יודעת שהיה לי קשה מאוד לקבל למשפחה מוסלמי אדוק ופנטי, או חמסניק למשל, או כל מוסלמי קיצוני שרואה בי אויב שיש להכחיד.

ואני יודעת גם, שהיה לי קשה מאוד לו בת או בן שלי היו נישאים לחרדים, או מתחרדים בעצמם.

אני חושבת שזה יכול להיות מבחן הרורשך על מדד הסובלנות שלנו, א-פרופו הדיונים בשבוע שעבר.

לי אישית אין כך בעיה לחלק מדינה עם אנשים השונים ממני. שהם יחיו בשלהם, ואני בשלי. למרות שזו ארץ קטנה, יש כאן מספיק מקום לכולנו, תאמינו לי.

אבל אני מודה ומתוודה שקשה לי לרצות להתיידד ולהכיר מקרוב את מי שחפץ בהכחדתי הפיזית (מוסלמי ג"יהדניק) או הכחדתי הרוחנית (דתי פאנט). אפילו הסופר איאן מקיואן טען לאחרונה שהוא מתעב פונדמנטליזם דתי, ואמר שבכוונתו לצאת נגד הפנטיות האיסלמית. שלא לדבר על מקרה סלמאן רושדי.

אינני מאמינה שאם ניפגש, ישתנו העמדות הקיצוניות של הצד השני הקיצוני לרצות להכחיד אותי, פיזית או רוחנית.  

מה לגביכם? אבל  דוגרי, עם יד על הלב, בלי התייפיפות נפש.