יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
יסלחו לי כולם, אבל כרגע הקפאתי את הפוסט הקודם, "האם היית מוכן שילדך יינשא לערבי/ה?" בגלל הנאצות שהלכו שם.
כאשר העליתי אותו חששתי בדיוק מזה. ובכל זאת העליתי, למרות שאכן חששתי שאולי זה פוסט פרובוקטיבי מדי.
כששירלי ואני פתחנו את הבלוגיה לפני כמעט שנה (וואו, כמעט שנה!), רצינו לשמור על טוהר מידות, וכמה שפחות טרוליזציה, אם להגדירה כך. כ"ניצולת" בלוגיית רשימות, רציתי לפתוח כאן משהו אחר, נעים יותר וסובלני יותר.
אני שוב מבקשת מכולם לגלות איפוק בתגובות: בלוגרים וקוראים גם יחד. האם זה אפשרי?
האם יכול להתקיים כאן דיון נקי, בלי האשמות הדדיות והכפשות הדדיות והתנשאויות הדדיות?
האם יכול להתקיים כאן דו קיום? נכון, הרוב כאן, מבין 360 ומשהו הבלוגים שמכילה בלוגיה זו עד עתה, הוא חילוני. יש מעט מאוד דתיים, ובכל זאת התחילה כאן מלחמה.
אז אני מבקשת כמה דברים: בואו נפסיק לעשות פרובוקציות זה לזה (אני נורא מצטערת על הפוסט שלי מליל אמש), ובמקביל, בואו נפסיק עם תגובות מרושעות. ואני מבקשת זאת מהדתיים והחילוניים גם יחד.
אני לא "שריף" העיירה, אבל נראה לי שכולנו התכנסנו כאן כדי לדבר במילות שלום ואהבה, ולא רפש ושנאה.
תודה תודה לכולם.
הי יעל
יצאתי ועכשיו חזרתי ובדרך בנסיעה" חשבתי כמוך שאולי עדיף היה לפוסט הקודם שלא היה יוצא לדרך. כי פרובוקציה מביאה כאלה דברים… שלא נדע.
אבל זה כבר היה. ומה הלאה? הלואי שיהיה טוב. מקוה מאוד.
חברות יקרות וחברים יקרים
אני מצטרפת לקריאתה של יעל. עד כה נמנעתי במתכוון להגיב לתגובות ארסיות עם אטמוספירה של אנרגיות שליליות. אני לא כזו. הנחתי שקיימות תגובות כאלה רק אצת מבקרים אקראים שהביאו איתם את תרבות הטוקבקים לכאן. התרשמתי מאווירה חיובית בלוגייה זו. בואו נשמור אותה כך. זה מאוד קל להשתלח וירטואלית. אנחנו הרבה יותר זהירים פנים מופ פנים.
תזכרו- אנרגיות ח-י-ו-ב-י-ו-ת
אוהבת,
גלית
כשקראתי את הכותרת של הפוסט רציתי לכתוב, הרי את התשובה קבלת בפוסט על אודות השאלה הקודמת….
והנה הפוסט השיב
כמעט השיב את עצמו לדעת!
יש כאלה שקוראים לי "תמימה", אבל אני מאמינה גדולה בדו-קיום.
תמימה או לא.
אני חושבת שזה אפשרי, הכל עניין של רצון והשקעה.
כל כך הרבה אלימות חילונית מופנית כאן כנגד שני חוזרים בתשובה… מדהים! מפחיד!
כל כך הרבה אלימות חילונית מופנית כאן כנגד שני חוזרים בתשובה… מדהים! מפחיד!
שלומי, האלימות היתה גם מהכיוון הדתי. והרבה פרובוקציה משם גם, שלמעשה הציתה את המלחמה.
לכן אני מבקשת מכולם להרגיע. אני מאמינה שאפשר.
בסך הכול, זו בלוגייה ספרותית של אנשי ספר. ישנן בלוגיות ש"מתמחות" בנושאים חברתיים ופוליטיים, אצלנו בסך הכול כולם רוצים יותר ספרות ופחות פוליטיקה. והרבה הרמוניה.
ותהיי הספרות מאחדת.
הרי כולנו אוהבי מילה וספר, לא?
וכפי שיעל אמרה העניין המכזי כאן הוא היצירה ולא הפוליטיקה, הדת או המדינה.
באיזה שלב הפסקתי לקרוא, אין לי מושג מה הלך שם וזה נראה לי טיפשי להתייחס. לכל השונאים אני שולחת אהבה ולא חושבת שעשיתי שם שום פרובקציה.
אני לא לוקחת אשמה כשלא צריך.
בקשר לתגובות , ביקשתי להפסיק וכתבתי את זה אצלי ואתם מוזמנים לקרוא.
אההואני לא לוקחת האשמות בכלל , זה נוראי לחיות ככה.משום סוג.
כל אחד מאיתנו הוא בנאדם בוגר ושאלת המי התחיל שייכת לגילאים אחרים.
נפשפש איש איש במעשיו ומילותיו , אני כבר התחלתי.
בקשר לביקרות ספרותיות , אני מודה שלפעמיים אני לא אוהבת דברים, אבל אולי זאת שאלה של טעם אישי ?
יש אנשים שבעבר מאד אהבו משהו בכתיבתיובטח שקיימים אנשים שמתעבים את אותו עניין עצמו.
איך אפשר להבדיל?
סתם נקודה לדיון.
יעל,
רצוי אולי להפריד בין תגובות קשות ובקורתיות, אבל ענייניות, לבין התקפות אישיות, נאצות וקללות. מהראשונות קשה להמנע, ואולי לא רצוי, כי הסוגיות עצמן לעתים קשות, וריכוך הוא שקר. האחרונות מפורסמות ברובן (אולי כולן) בעילום שם, או תוך התחזות ("טרול").
ולכך דווקא יש פתרון: לאפשר פרסום תגובה _רק_ לחברים בבלוגיה (לא בהכרח בעלי בלוג בעצמם, אלא אנשים שעברו תהליך רישום, הכולל וידוא זהותם על ידי מפעילי הבלוגייה). כל תגובה תדרוש כניסה של החבר, תוך הצגת שם וסיסמא. התגובה תתפרסם תמיד בשמו המלא של הכותב.
לאחרונה הוצעה (ונדחתה) הצעת חוק ברוח זו. אבל אין חוק שמונע הפעלת מדיניות כזו באופן וולונטארי על ידי בעלי ומפעילי האתר.
לא מדובר בצנזורה: כל אחד יכול להרשם, ולפרסם כל שיעלה על דעתו, פרט לדברים בלתי חוקיים בעליל (לשון הרע) – אבל רק תוך הזדהות ולקיחת אחריות מלאה על הדברים.
ובעניין הפוך לכאורה: יותר מיוצרת אחת שהוזמנה לבננות בלוגס אמרה לי שסרבה משום שהבלוגייה מאופייינת בעיניה בעיקר בחילופי מחמאות דביקות ומתקתקות, המריחות מחוסר כנות.
כמי ששותף (משני הכיוונים) לחילופי מחמאות כאלו, אני לא ממש מסכים עם ביקורת זו – אם איני אוהב יצירה לא אגיב בחיוב, ואני מאמין שרוב התגובות המפרגנות בבלוגייה באות מלב ושכל נקיים – אבל אני מבין כיצד רושם כזה יכול להתקבל. מבחוץ, רבות מן התגובות על פוסטים אמנותיים וספרותיים כאן אכן יוצרות רושם דביק למדי וחסר ערך מוסף("נפלא" "גאוני" "מדהים" וכו".).
אין לי פתרון לעניין, אבל הנה שתי הצעות שאני מציע לעצמי – ואולי גם אחרים/ות ימצאו בהן תועלת: ראשית, להשתדל לא לפרסם תגובה שאין בה דברמה נוסף לפרגון סתמי (אני מודה: לא תמיד אני עומד בכך בעצמי). שנית, אקבל בברכה תגובות ביקורתיות מנומקות -גם שליליות ביותר, אבל ענייניות ובעלות תוכן- על פוסטים (שירים, תצלומים) שאני מעלה (אבל בבקשה, רק בשמכם/ן המלא והאמיתי). חלק מן הפוסטים שאני מעלה כאן הן יצירות בתהליך, כמעט טיוטות, ומתגובה בקורתית מנומקת אוכל ללמוד, גם אם לא אסכים לתכנה.
אגב, תגובות שליליות על יצירותינו עולות גם הן, כמובן, אבל ראו זה פלא – כמעט תמיד בעילום שם, או ב"טרוליות".
גאוני
אני גם חושבת שצריך להבדיל בין תגובה של טרול (רעיון מצויין עניין הרישום), לבין תגובה מבקרת, שלילית, מנומקת.
טרולים נכנסים לסכסך, אבל הם לא שווים אנרגיה, זה כמו ללחום בטוקבקיסטים, או בפרובקטורים לשם פרובוקציה.
לגבי הנקודה השניה, גם אני חשה שמתקתק לי כאן מדי, וגם אני יודעת על אנשים שלא רוצים להצטרף בדיוק מהסיבה הזאת.
אישית, כבר כתבתי מספר פוסטים על חשיבות הביקורת, ופוסט פרידה שהשהיתי אותו לאחר הביקורת שלי על השיר של יניב ברנר, אבל החלטתי לנסות עוד קצת.
מקום שאין בו ביקורת שלילית ורק חיובית הוא מזוייף.
לא מאמינה במקומות כאלה.
לא מאמינה רק בתגובות מפרגנות, זה חנק יצירתי.
במקום שאומנים לא מתווכחים, אין להט אמיתי, אין חיפוש, ובאמת שנהיה פה די משעמם מבחינה אומנותית.
יתרה על זאת, זה כל כך בורגני להשתיק ביקורת, זה אנטי חופש מחשבתי, וזה מה שחטפנו אני ודפנה כשניסינו להגיד כאן משהו על השיר של יניב ברנר.
לגבי הדו קיום, במקום שבו מדברים גם מתקיימים. אם נדבר בכנות, ממר לבנו, נתקרב. נצליח לראות את האחר ולא רק את עצמנו.
לא רק שאני מאמינה בדו קיום, אני מאמינה ברב קיום.
השאלה אם מישהו בכלל מעוניין בדוקיום עם פרחה רדודה סטייל יודית שחר
כמובן אפשרי, אם כולם ישמרו על החוקים.
אפשר לא להסכים, אך לעשות זאת בצורה מתורבתת.