מה עם הילדים שלנו, מה? (וגם מדרש אישי לחטא הקדמון)

אחד הפוסטים האחרונים של אומי הזכיר לי ידידה שלי. אישה שנולדה וגדלה בדרום אפריקה, בחצי הראשון של המאה העשרים. כמו רוב היהודים שם, משפחתה הייתה אמידה והיו להם משרתים ולה עצמה הייתה אומנת, שגידלה אותה כל שנות ילדותה ונערותה עד שבגרה, והייתה תחליף אם עבורה.

למה תחליף אם? כי כמו הרבה ילדים, הוריה לא התייחסו אליה בכלל. אז הייתה לה אותה אומנת שחורה שאהבה אותה וגידלה אותה וחינכה אותה. למעשה, היא הייתה אמה. כי מי שמגדל ואוהב ומחנך הוא ההורה האמיתי, ולאו דווקא ההורה הביולוגי. אותה אישה הושפעה מאוד מהאומנת שלה, שהייתה נוצריה מאמינה מאוד, וכתוצאה מכך היא פיתחה השקפת עולם הומנית, ותמיד דאגה לשחורים בדרום אפריקה, פעלה נגד ההפרטהייד, ובכלל, למען כל מי שהוא קורבן.

הסיפור הזה הזכיר לי את ספרו האוטוביוגרפי של הסופר הצרפתי הרווה באזין, "צפע באגרוף", שגדל עם סבתא ואומנת אנגליה אוהבות, מפני שהוריו התעניינו בו ובאחיו כמו קליפת השום, וחיו להם שנים רבות בהודו סין, הרחק מהילדים. כאשר הסבתא מתה, ההורים נאלצו לחזור לצרפת, ומאז היו חייהם של הילדים גיהינום. האם שלא סבלה אותם התעללה בהם נוראות, משום שהרגישה שכעת נכפה עליה לגדל אותם. כבר יותר טוב שההורים היו נשארים במזרח הרחוק ונותנים לאומנת לגדל את ילדיהם.

וזה הזכיר לי סיפור אחר, על טורי ספלינג, יורשת המילונים של אביה אהרון ספלינג, איל הטלוויזיה הנודע, שלא ברור, גם לה, מדוע אביה ואמה הביאו אותה לעולם אם לא התייחסו אליה בכלל, ומי שאהב וגידל אותה הייתה אומנת פורטוריקנית, שהייתה לה כאם. אחרי מותה של האומנת, שהיה לה קשה מאוד, ממש כאילו איבדה אם ביולוגית אוהבת, מצאה טורי גבר שגדל גם הוא עם אומנת, והם התחתנו. ועד היום היא ובעלה זוכרים לאומנותיהם חסד הורות.

כרגיל, כל הסיפורים האלה, המוני סיפורים, גורמים לי לחשוב למה המון אנשים מביאים ילדים שאין להם טיפת עניין בהם. כתבתי על כך מהזווית האישית במאמר בשם "לא מהמרת על חיים של ילד", שיראה אור בקרוב באנתולוגיה על החיים המודרניים, שערך בועז גאון להוצאת עם עובד.

עד שהספר ייצא, אני רוצה להעניק כאן תובנה שלי על הורות והחטא הקדמון, וכל ענייני הטוב ורע שהעסיקו את הבלוגייה השבוע.

הדיכוטומיה בין טוב לרע, כאשר האכילה מעץ הדעת מסמל את הרע, אינה ברורה לי מאליה. כלל אינני בטוחה שעץ הדעת היה מאכל ממנו אסור היה לאדם וחווה לאכול באופן כללי. לי נראה שאלוהים אסר עליהם לאכול מהעץ רק באותה עת, כי זה היה מוקדם מדי בעבורם לקבל את הדעת. 

לדעתי, אדם וחווה היו אז לא יותר מבני נוער, ממש בראשית גיל ההתבגרות. נניח בני 12, לא יותר. ותודעתם, בהתאם. הם עדיין לא היו בוגרים נפשית, שכלית וגופנית, ופיצוץ ההורמונים והדברים האחרים שהיו בעץ הדעת, היו "מעבירים אותם על דעתם".  לדעת את מה שצפן בעץ הדעת בשלב הזה, היה הורס את כל תוכנית אלוהים עבורם.

זה פשוט היה מוקדם מדי, זה הכול. 

גם כיום, כאשר גיל הבשלות המינית הולך ויורד, ובני נוער קופצים למיטה בגיל אפס, זה מוקדם מדי, והתוצאות לפנינו. על אחת כמה וכמה אדם וחווה שהיו עדיין עולליו של אלוהים. כך הוא רצה אותם, תינוקות קטנים שלו, שלא יעזבו עדיין, שייהנה מהם כמה שאפשר, כי בכלל לא היה אז בדעתו לשחרר אותם ממנו. אחרי הכול הוא היה הורה, אפשר להבין את זה. הוא רצה עוד כמה שנים נעימות עם ילדיו הקטנים. והורמונים ומודעות ותודעה לא היו אז בתכנון שלו לגביהם באותה עת.

היה עליהם להבשיל ולחכות לזמן המתאים, הווה אומר להוראת אלוהים, כדי לקבל את הדעת במועד הנכון, כאשר היו בוגרים ומוכנים לכך. 

עץ הדעת והאכילה ממנו לא היו רעים, רק העיתוי היה רע. רע, משום שהיה מוקדם מדי.

כמו כל ילד שעושה ההפך, רק אמר אלוהים שאסור, ישר רצו הילדים לאכול מכך יותר ויותר. האמת, לדעתי לא היה צריך שום נחש כדי לפתותם. הנחש הוא האיסור שבפנים. האיסור גורם לנו לרצות יותר, זה הכול. הנחש הזה הרי בתוכנו. אומרים לנו לא, עכשיו בטוח נעבור על האיסור. אין אפס.

אבל מהו בעצם עץ הדעת? ומדוע האיסור הנוראי לאכול ממנו? ומהו החטא הקדמון, תוצאתה המרה של האכילה?

החטא הקדמון הוא בעיני ההורות. הורות מוקדמת מדי, בוסרית, בטרם עת. הורות שבאה מוקדם מדי, שלא לפי תכנון-העל של אלוהים. מפני שנגיסה מעץ הדעת שהובילה למודעות ולפרץ ההורמונים, הובילה להתבגרות בטרם עת. זה כמו ילדים בני 14 שמזדיינים והופכים להורים. מה לעזאזל הם יעשו עכשיו עם ההורות הזו, כשהם ילדים בעצמם? כאשר נפשית הם עדיין נורא אנוכיים, נורא מרוכזים בעצמם, נורא נזקקים עדיין להורה בעצמם?

זה היה מצבם של אדם חווה, שני ילדים, עדיין מאוד ילדותיים ותלותיים, עדיין זקוקים להדרכת ההורים (ממלכת השמיים). ילדים שלא יודעים מימינים לשמאלם. פתאום קיבלו בום של הורמונים ומודעות טרם זמנם, ומה יעשו עם כל זה עכשיו, מה? והרי הגוף רוצה את שלו. יש זיון, יש ילדים. יש ילדים, נגמרה הילדות.

אלא שלא, נפשית הם עדיין ילדים. נפשית הם זקוקים לכל הזמן שבעולם לעצמם. הם עדיין משחקים, מכל בחינה. איך יעמדו עכשיו אדם וחווה בעול הגדול מכול, בתפקיד הקשה מכול: גידול ילדים?

והנה התוצאה המרה של אדם וחווה: כל הילדים שהוריהם לא מתייחסים אליהם בכלל, כל הילדים שלא אוהבים אותם, כל הילדים שמזניחים אותם, שמתעללים בהם. ווי ווי, הרשימה ארוכה. וכמובן, גם כל ההורים שנורא רוצים לעשות טוב, באמת רוצים, אבל מה לעשות והם בעצמם עדיין ילדים. ואיך ילדים יגדלו ילדים? איך, תגידו לי?