יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
הפוסט המרגש של רונית מטלון על הסיפור הראשון שלה, החזיר אותי במנהרת זמן לפעם הראשונה שלי.
מעשית, הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 11. כתבתי סיפור בשם "נער המעלית", שהושפע מאדגר אלן פו ומאו הנרי, שאת שניהם אהבתי מאוד בגיל ההוא.
כל שנות נעוריי היו ניסיונות כתיבה על פי אחרים, שהשיא היה רומן שכתבתי בגיל 14 בהשראת "שידה ושידות" של אהובתי הספרותית, רחל איתן.
אבל גם אז ידעתי שאלו הן רק ניסיונות, לא ספרות אמיתית, לא שלי, מתוכי, לא משהו אסלי.
בצבא חדלתי לכתוב לגמרי. גם לקרוא. לא הייתי מסוגלת. הרגשתי כמו משותקת. הנפש שממה, רק הגוף פעל. חיכיתי שהשנתיים יעברו, ודווקא בגלל זה הם זחלו נורא. והמוח התייבש.
שנה וחצי לא קראתי ולא כתבתי. והלוא הייתי תולעת ספרים וכתיבה מהשפוטות ביותר. הייתי שפוטה של נייר, ומכונת הכתיבה שלי לא דממה לרגע. עד הצבא כאמור. איזו דממה וצחיחות נוראה אפפו את הנפש שלי וחיסלו את כל היצירתיות.
ואז, חצי שנה לפני תום השירות, כנראה ראיתי כבר את האור בקצה, וגם השקט הסתיים. התחלתי לקרוא כמו מטורפת, בעיקר את הדרום אמריקאים שהתאהבתי בהם אז. וגם לכתוב. כתבתי קטעים קצרים, עדיין לא סיפורים, אבל הרגשתי שזה שלי, סוף סוף. הנה אני חוצבת מתוך עצמי, מליבי, מאהבותיי ואכזבותיי וכאבי את המילים הללו שיצאו קצרות, אבל לא מהוססות, אלא בסוג של שטף ודאי. זה שלי!
בתוכי ידעתי שזה טוב, לא רק שזה שלי. אבל התביישתי להראות. פעם, בצבא, בשעת אחר צהריים מפוהקת במשרד, אמרתי לשתי חברותיי החיילות בחדר, שאני רוצה להקריא להן קטע שקראתי מאיזה ספר. אבל בעצם, הקראתי להם את אחד הקטעים שלי. הן האזינו בתשומת לב ושתקו.
כעבור שבוע, אחת מהן, הרגישה והנבונה יותר, אמרה לי פתאום: "יעל, זו את כתבת את הקטע שהקראת לנו, נכון?" ואני נאלצתי להודות. והיא אמרה בנחרצות, כמו מין נביאה: "את תהיי סופרת." עד היום אני מקווה לפגוש את הבחורה המיוחדת והרגישה הזו, חנה ארוך היה שמה. תמיד אני רוצה להודות לה על תבונתה ורגישותה הרבה. וגם על שכמו "קראה את עתידי", כאשר אני עדיין לא ידעתי שאלה יהיו חיי, חיי כתיבה.
שהרי בכלל לא התכוונתי להיות סופרת. בעצם, כיוונתי אז את חיי לקריירה של אשת קולנוע מהוללת. נכון שכמעט תמיד כתבתי, אבל הקולנוע קרץ לי הרבה יותר מישיבה משמימה לשולחן הכתיבה ותקתוק אינסופי של ספרים.
ואז, דווקא כשלמדתי קולנוע ב"בית צבי", התחלתי לכתוב "ברצינות" כמו שאומרים. הייתי צריכה לכתוב תסריטים, ומה שיצא ממני היה סיפורים. את הסיפור הראשון "הרציני" שלי, סיפור של ממש, לא קטע קצר, עם עלילה והכול, שממש ממש יצא מתוכי ולא היה פלגיאט ספרותי, כתבתי בגיל 21 בכמה שעות, באחד הלילות, כשלמחרת ציפה לי יום לימודים ארוך עד עשר בערב.
קראו לו "שעת הסרטנים", ועד היום אני אוהבת אותו וחושבת שהוא ממש לא רע. זה גם הסיפור שהכניס אותי לסדנת "בית אריאלה". משם כבר הייתה הדרך קצרה לפרסום. אחד הסיפורים שכתבתי בסדנה, שזכה להרבה פרגון מעמליה כהנה כרמון, "הסיפור של טיה דודו", פורסם באותה שנה, 1983, במוסף הספרותי של מעריב.
החל מאותה שנה התחלתי לכתוב כמו מטורפת. חלק מהסיפורים ראו אחר כל אור ב"יצאתי לחפש מחסה", השאר, והיו רבים, נגנזו. חלקם נעלמו לי מאז. חלקם עדיין על המחשב או מודפסים בנייר.
לאחרונה התבקשתי לשלוח כמה ציטוטי ביקורת על ספריי, ולפיכך נברתי בקלסרי הביקורות על ספריי. מהספר הראשון זכרתי ביקורות איומות ונוראות. אבל כנראה שהזמן מרגיע ומעניק פרופורציה לכל מילה. פתאום חלק מהביקורות שחשבתי שהן נוראות, נראו לי ממש לא רעות, אפילו אוהדות. כנראה שהזמן בכל זאת נותן פרספקטיבה.
🙂
היה כיף לקרוא.
אני הייתי מדקלמת עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב, וכשהייתי ממש בכיתה א" או ב" כבר כתבתי שירים וסיפורונים. לא מזמן נתקלתי במלודרמה נוראה שכתבתי בגיל תשע וכוללת ילדות יתומות, אהובים שמתו משחפת, פנימייה ושמות בריטיים כמו אלספת". :))
אבל התחלה מהירה היא לא ערובה להמשך, עכשיו אני מבינה באיחור מה שאני צריכה גם להשקיע ולתעדף ולהתאמץ (עכשיו כשהפנאי ויותר מזה הפנאי הנפשי הוא מצרך יותר נדיר בחיי).
לי מתוקה שלי, הרסת אותי עם אלספת". 🙂
דה פרסט טיים.. אוור אי סו יור פייס.. לה.. לה.. לה..
אז אני לא זוכרת בכלל, ואני משמידה דברים, ולא שומרת.
אבל כתבתי, בטח שכתבתי,
הייתי בטוחה שאני אהיה סופרת ומשוררת
כשאהיה גדולה
אבל החיים הכניסו לי כאלה נגחות
שאיבדתי אמון בעיקר בי.
או שאולי נולדתי ללא ביטחון עצמי.
והסופרים הדרום אמריקנים הכי אהובים עלי, הם כותבים פרוזה לירית, מכשפת.
כתבתי כבר בגיל שבע, אבל הפסקתי במודע לכתוב בגיל עשרים וארבע
החלטתי, מילים לא אומרות מאום.
זה בגלל חוויותי באותה תקופה בתל אביב.
אולי באמת מילים לא אומרות מאום,
מה אני יודעת,
לאחרונה כשאני קוראת, פרוזה ושירה,
הכל מזדמזם לי באוזניים חסר טעם,
מיותר.
השירה יוצאת לי מהבטן טבעי,
היא כופה את עצמה עלי,
את הקצרצר הראשון שסיימתי בחיי הבוגרים אני מתלבטת אם להעלות פה.
לא ברור לי בשביל מה להעלות.
כי אני עדיין לא מגובשת עם עצמי בעניין.
שיר אני מעלה כשאני בטוחה למדי בו.
יעלולה, החיים זה לא קוקה קולה,
ואני צריכה ללכת לקניות,
שבת שלום, ונשיקות.
אגב, אביטל יצאה בפוסט עם אקסיומה
מאוד מוזרה וחד צדדית,
"מדוע כשאנחנו עושים טוב גומלים לנו תמיד ברע", תהיתי אבל לא התחשק לי להפריך, שהרי הטוב והרע בלולים בעולם הזה יחדיו, ויש בו מכל וכל.
אז הנה נתת פה דוגמא למישהי שעשתה לך טוב, ללא רצון לתמורה,
(כפי שטוב צריך לבוא, ללא רצון לתמורה)
והטוב הזה נשמר בך בהכרת תודה עד עצם היום.
נורא יפה מה שאמרת על הכרת תודה, יודית. לא חשבתי על זה. את צודקת. כל השנים אני חושבת על הבחורה הזו ורוצה להודות, והיא עשתה זאת סתם מחיבתה אליי.
כמה תמימים ונלהבים נשמעים הימים האלה, יעלה. וכמה מוכר המבט שלאחר שנים. הכל נראה כמו סרט, בפרופורציות האחרות לגמרי לא של "חיים" אלא של "קורות חיים"…
נכון אמיר. זה ממש פלש בק כזה, שכאילו לא קשור אלי.
אהבתי, ובזכות הטקסט הזה גם קראתי את "שעת הסרטנים" המרשים. אולי גם אני אכתוב בנושא, למרות שאצלי קשה לומר שהיתה "פעם ראשונה" (לכתיבה? לכתיבה רצינית? לפרסום?)
תןדה רונן. בכל זאת אשמח לקרוא פוסט כזה, אם תכתוב אותו. זה תמיד מעניין.
כתוב נפלא יעל, ומלא רגש! במיוחד אהבתי את סיפור "שעת הסרטנים".
חג-שבועות שמח. (גם לשולמית)
:))
תודה תמר.
ותודה על תמונת הבור של הבריכה.
ואם תיתבונני היטב בתמונה, מאחורי שורת הבינינים שלדעתי הם ברחוב הירקון, נמצא רחוב זלוטופולסקי..
איזה יופי. לפעמים יותר מעניינת אותי הדרך מאשר התוצאה.
בגלל זה אני אוהבת דוקומנטרים ונורא רציתי ללמוד איך לעשות אותם!
אבל ממש מגניב לקרוא את הדרך שעשית. שום דבר מיותר. אני חושבת שזה שלמדת קולנוע רק חיזק אותך כסופרת ובטח עוד תעסקי בזה בעתיד. יפה.
תודה שירי.
אהבתי וקראתי את הסיפור של טיה דוד הנפלא. הגבתי גם שם
אני כל כך נהנית לקרוא. התיאורים שלך כל כך חיים. זה ממשנהדר.
תודה איריס ועדנה!