יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
בשכונתי יש הרבה עצי פרי בגינות הבתים המשותפים והווילות: לימונים, תפוזים, שסק, שזיפים, רימונים, גויאבות, תמרים, תות שחור, ועוד ועוד. והכול גדל בטבעיות, מעצמו, בלי דישון, בלי ריסוס. גן עדן לחובבי אוכל אורגני. כל שנה בעונה, העצים עמוסי פרי, ואין איש שקוטף. וכך נרקבים טונות של פירות משובחים וטעימים מאוד, ומחלקן ניזונים הציפורים. לפחות זה.
לא חבל? בשביל מה נשתלו כל העצים האלה? ליופי? הרי האדמה נותנת פריה הטוב כדי שנהנה ממנה. כל השפע הזה, הטוב הזה, נופל, נרקב ומדשן שוב ושוב את האדמה. איזה צער. מה על הימים בהם האנשים ניצלו את כל מה שגדל מהעץ: אכלו טרי, עשו עוגות ומיצים, וממה שנשאר עשו לפתנים לחורף? איך הגענו לכך שליבנו גס במה שגדל בגינותינו? אין לנו כוח לקטוף? רק ללכת לסופר ולהוציא הון תועפות על פירות חסרי טעם וריח?
אצלנו בגינה יש רק עצי שסק שעונתם קצרה, אבל אני לא מפספסת אותה וזוכה להמון פרי נפלא. ואני היחידה שנהנית מהם. בבלוק שלי, המורכב משישה בניינים, יש 600 דירות ואלפי דיירים, ואף אחד לא אוסף את הפרי המצוין. איזה בזבוז משווע.
בגינות הווילות ליד יש עצי פרי מצוינים אחרים, אבל לא נעים לי לקטוף. לפעמים בא לי לגשת אליהם, לבקש לקטוף, ובתמורה לתת להם חלק מהפירות. אבל בטח יסתכלו עלי כמו על משוגעת. יש פה עצי פרי משובחים כמו זבל, ולב האנשים גס בהם. צער. צער.
באמת, לאן נעלמו הנשים שעשו ריבה וקומפוט מכל שארית פרי מהעצים? לו רק לי היו כאלה פירות בגינה, הייתי חוגגת. בזמנו, כשגרתי עם אדם בפתח תקווה, היו לו בגינה הגדולה עצי אבוקדו, שזיף, חבוש וענבים. מה שאני הכנתי מהם! ואין כמו טעמה של ריבת חבושים נפלאה בכל השנה.
אני חולמת על גינה כזו. לפעמים אני מדמיינת לקנות איזו חווה עם המון עצי פרי, ולחיות רק מהאדמה. מה שמצחיק, שיכולתי ליהנות מכל השפע הזה גם בשכונה העירונית שלי. אלא שהעצים מוגנים מאחורי חומות וגדר חיה וכלבים נרגזים.
והנה עמרי התינוק המשפחתי מתנפל על אשכול ענבים:
יעלה, דיברת מגרוני ממש !!!
בגינתי הנאה הבשילו עכשיו:
דובדבנים (!!), מישמישים, שסקים,
אפרסקים, תפוחים, אגסים, שקדים, שזיפים, אפרשזיפים וכולי.
זו גינה גדולה שועד הבית ז"ל טיפח במשך 40 שנה.
אני עכשיו רק משקה אותה.
וכל פעם מוצאת פרי חדש שלא ידעתי שנמצא בה.
הרגשה נהדרת !!
קוטפת מה שאני מגיעה אליו ולשאר צריך סולם, ואין לי.
ובאמת שאר השכנים לא קוטפים.
ואין על ריבות.
זה כל כך כייף להכין ריבה מפרי עמלך.
אני מכינה פשוט פשוט:
הרבה פירות במחבת, מיץ לימון והרבה סוכר, מערבבת עד שנראה לי שנהייתה ריבה…. בסביבות חצי שעה.
הכי טעים בעיניי זה תאנים.
את גם צריכה להיות בת כפר כנראה.
יעל, המעבר מבית עם גינה קטנה לדירה היה לי מאד קשה. עד שהתחלתי להפוך את הגג שלי לגן. אני מבינה לליבך.
התחלתי לגדל מלפפונים ועגבניות ופלפלים. אוכלת כל יום סלט מפרי גני בתוספת ירקות אחרים.
הלימון אף הוא פורח ומקווה שיתן הרבה לימונים.
כן ואני עושה ריבה מתפוזים ננסיים שגלים בגינת הבית המשותף.
אין יותר טעים משקדינייס (שסק) מהעץ בחצר האחורית של הבניין בשכונה. רק הצפרים ואני יודעות את זה…
יעל, מתכון לריבה?
הריבה הכי מלכה זה מתפוזים סיניים. וכן, ליבי איתך.
מת לטעום עוד פעם אחת מריבת הענבים של סבתא שלי…
תנסה להכין, זה מהזה פשוט.
מחבת, ענבים חצויים לשניים, סוכר, מיץ לימון. תערבב הרבה, עד שנראה לך שזה נהייה ריבה ….
בהצלחה.
אמי כילתה כוחותיה במרקחות, בריבות, במיצים, ביינות, ברסקים, בחמוצים, בכבושים – מהגינה ומשאר הגינות, מעשה ידיים שכל עקרת בית הגונה ידעה להתפאר בו, תעשייה עצומה של צנצנות שקופות אסופות בכיסוי בד וקשירות – והדור הבא נשבע לא עוד. לא רוצות להידמות לאמהותינו הקדומות. אנחנו אחרות.
יעל, אכן אין כמו הכנת ריבות מפרי הנקטף מהעץ, ונרקח על סיר ביתי.
בשנים האחרונות הכנתי ריבות כאלה תאווה לחיך (יש על זה שיר באחד הפוסטים הראשונים שלי כאן)
והתינוק המשפחתי מתוק שבא לאכול(:
המבט שלו בענבים וידו המושטת וכמעט נוגעת – תשלחי לתחרות צילום.
וחוץ מזה תעשי ריבות ומרקחות לכל חברי
בננות.
יעל, יש כל כך הרבה דברים לומר בנושא המתוק הזה:
1. עמיחי אהב לרקוח ריבות.
2. כדאי לא להתבייש ולבקש רשות לקטוף פירות, אני עשיתי את זה שנים עם זיתים– ביקשתי רשות כבשתי אותם והבאתי צנצנת.
3. העולם הולך לקראת סידורים כאלה, של גני ירק עירוניים, שיהיו גם לאכלה, וגם יקדמו ערכים של עבודת צוות.
זה באמת החן של תל אביב החצרות עם הגוייאבות וכל השאר…
אחד מהחלומות שלי הוא לעבור לגליל ולקיים משק אוטרקי, צמחוני.
אני אוהבת לעשות ריבות, כפי שאמי עשתה, אבל אין לי למי.
כי אני אוהבת לעשות ריבות אבל לא אוכלת אותן, והילדים שלי גם לא.
הכי אני אוהבת להכין ריבת תאנים, אבל גם ענבים, ותותים. מנוזל ריבת התותים אני מכינה תרכיז תותים שהילדים שלי אוהבים.
השיטה של הספרדים להכנת ריבה היא מאוד פשוטה, הם שמים בסיר את הפרי שטוף, ענבים ותאנים בשלמותם, ומשרים אותם למשך הלילה בסוכר.
בבוקר כשקמים הריבה כבר חצי מבושלת בתהליך של אוסמוזה.
אז מבשלים על אש נמוכה נמוכה את הפרי והסוכר, כחצי שעה לאחר הרתיחה. ממש לפני הסיום מטפטפים לימון, בלימון יש פקטין שמייצר קרישה.
זה כל הסיפור.
אני מוסיפה שקדים למשל, וניל, סומסום, קליפות קינמון, מה שבא לי, יוצא מעדן.
כשאני אוהבת מישהו אני אוהבת להכין לו ריבה, יש לי שיר על זה, אני אעלה אותו. הוא שיר נאיבי ביותר, יסלח לי אלוהים.
מזדהה. גם אני רוצה משק אוטרקי ומחבבת ריבות תוצרת בית. ביקרתי בסלובניה, שם, בכפרים מגלים איכרים את כל התוצרת לה הם זקוקים. בצפון "א הישן עדיין גדלים עצי פרי בחצרות האחוריות, בני קטף ועשינו סלט פירות גדול נטול ריסוס.
תודב לכולם מקרב לב על זכרונות הריבות שלכם. 🙂
יעל שלום,
הריבות לא נעלמו כלל הם אצלי ב"בית הריבות" שבקדמת צבי ברמת הגולן.
מסודרים למופת על מדפים שורות, שורות של צנצנות מלאות מן המתוק, המופלא והאמיתי של פירות טריים איכותיים וסוכר ללא חומר משמר ותוספות אחרות.
הכל אמיתי, ביתי ובמגוון גדול של טעמים. בואי לבקר בחנות המדהימה של "בית הריבות" לטעימות ולהתרגש
יחד איתי מן הטעמים הנפלאים ולהרגיש את הכבוד הענק שאני מעניקה לריבות, לפירות ולכל העשייה כי כל החיבורים הטובים מתחילים מאהבה…
מחכה בשמחה – שרה קוזיקרו
אפשר גם לממש את החלום תמורת 700000 +_ דולאר באזור חוף הכרמל,מושבים ליד זכרון יעקב
בברכה
חיים