ענייני גוף

לאחרונה לקחנו אפוטרופסות גוף על אימי. עליה לעבור ניתוח כלשהו, ומפני שהיא מאובחנת כדמנטית, בית האבות שלה אינו מוכן לקחת אחריות. אימי לא הרגישה בנוח עם אפוטרופסות מלאה, אז לקחנו רק אפוטרופסות גוף.

זו הייתה הפעם הראשונה שנודע לי כי גם מערכת המשפט עושה הפרדה מצחיקה כזו בין גוף לנפש, כפי שעושה הרפואה המערבית, ובכלל, החברה המערבית.

מצד שני,  הנה, הרפואה המערבית אכן הוכיחה לנו לא פעם כי הגוף מדבר.

בשבוע שעבר, באמצע שיחה עם יוסי וקסמן ידידנו, פתאום ממתינה. אני עונה, צווחת לי רופאת המשפחה ישר לאוזן: "יש לך אנמיה!" ווי, איזה פחד. יום לפני כן עשיתי סוף סוף בדיקת דם, אחרי שלא עשיתי שלוש שנים, ומה מתברר? אני אנמית. הנה התשובה לחולשה ולעייפות, ולהצטננויות החוזרות ונשנות ולבעיות השינה שיש לי בשנה האחרונה.

 ואני לתומי חשבתי שהכול בנפש, בטח מאותות הזקנה, והנה, אנמיה. כמה פשוט. קחי כמה כדורי ברזל, והכול הסתדר. כמה קלילה ויעילה היא הרפואה המערבית, המוצאת פתרון לכל דבר.

חמושה בחוכמת הגוף הזו החלטתי, נו, יאללה, קחי קצת מהפתרונות המערביים, ומייד רכשתי הליכון (או מסלול ריצה על פי חוברת ישראכרט). מעתה והלאה אני מהלכת לי מדי יום ומזיעה כחמור בימות החום. יועצת הפעילות הגופנית של קופת חולים הודיעה נחרצות: מספיק להלך 11 דקות, 5 פעמים בשבוע.  וזו כל השיטה. התגלית האחרונה של המדענים.

מחר הם בטח יבשרו לנו משהו חדש. אבל מעכשיו אני בענייני גוף. את הרוח שמתי בינתיים בצד.