שמיים

והיא נתנה את הילדה לנונה, עשרים יום אחרי הלידה. זה היה הדיבור ביניהן וגם ההכרח: שהיא תתן את הילדה לנונה ותחזור לעבודה "אחרי עשרים יום". על תינוקות דיברה בימים, רק בימים: עשרים יום, ארבעים יום. היתה אומרת: "כשהתינוק, יש לו כבר ארבעים יום, סימן שהוא יחיה. מחכים לארבעים יום שלו."

העשרים יום, אבל, נהיו מאזניים ששמו עליהם כמה מישקולות: זה שנתנה את הילדה, זה שהלכה לעבודה אחרי שנתנה, זה שהיתה "כמו אריה" אחרי שילדה, אחרי שנתנה ("כמו אריה הייתי"), זה שעצרו אותה לארבעים ושמונה שעות, עם הילדה ("היו לילדה עשרים יום") בגלל החובות של מוריס, שטרות שהחתים אותה עליהם ונעלם. שחרר אותה בערבות הרב נתנאל ("איש טוב היה אללה יִרְחַמוֹ") שבביתו עבדה בסביון,  הביא מתנה יפה לילדה שהיא והנונה התווכחו שנים מה היתה, מה היא בעצם היתה המתנה. האמא אמרה: "צמיד מזהב עם האינציאלים של הילדה," ונונה אמרה: "שמיכה. הביא שמיכה  בצבע רוז בומבון, את הצמיד שלח אחי קלמנט, את לא זוכרת לוסט?"

היא לא בדיוק בדיוק זכרה : תשמיש הזכרון, ההתענגות על חמוקיו, היו בגדר חירות שלקחו לעצמם רק כאלה שהשתהו, ישבו במקום אחד, כמו הנונה. כך לפחות סיפרה לעצמה: שאין לה זמן, היא, לזכור, מחשיבה גם את הכאב, גם ברגע התרחשותו, בתור זכרון,  מין תעתוע של הנפש. היא לא האמינה.

 ונונה אמרה שהילדה חולה. הילדה תפחה ותפחה מרוב דיסות סולת שהנונה הלעיטה אותה בהן ונונה אמרה שהילדה לא נראית לה. יש לה משהו, לילדה. כל יום הוליכה אותה בעגלה ששלח האח של מוריס מאיטליה (הוא שלח?) לקופת חולים, לאיזה פניצילין. אם לא נתנו פניצילין או לפחות, אנטיביוטיקה בכדורים, לא ישנה בלילה: "עין לא סגרתי," אמרה, "עין." הן הלכו לקופת חולים בדרך האספלט הארוכה, העוקפת, לא דרך השדות, מתעכבות חמש או שש פעמים בדרך כמו שהנונה אהבה: להתעכב. לרגע לא שבעה מהתואם המופתי, שהיא במו ידיה היתה אחראית לו, בין צבע הכובע של הילדה, אימרת הגרביים, וצווארון השמלה: אז עוד היו לה העינים שלה. "יש חגיגה היום שהלבשת אותה ככה, איזה חגיגה יש מאדאם אסתר?" שאלו אותה ברחוב, לא שאלו, עצרו : "היו עוצרים אותי האנשים לשאול איזה מסיבה מאדאם אסתר," אמרה הנונה.

"תפסיקי," גערה בה האמא: "תפסיקי לגנדר אותה כל היום, אפשר לחשוב בת של מי היא." אבל הנונה לא שמעה ולא הפסיקה, לא הפסיקה ולא שמעה. היא שקעה עד צוואר בפינקסנות הכפולה והמשולשת של העין הרעה ותסמיני הנגד לעין הרעה עד שהתבלבלה בעצמה מהספרות, הסכומים, חישובי החישובים וטבעה בהם.

"הילדה חולה" היה נוגד עין רעה  עקיפה בנוסח "איזה מסיבה יש מאדאם אסתר" אבל לא אפקטיבי מספיק מול אש חזיתית כמו " איזה ילדה בובה" שכנגדה נאלצה לנופף רק באנטיביוטיקה שלא הועילה לחלוטין כנגד החמור ביותר: "איזה ילדה בריאה." שם נדרשו זריקות פניצילין בלבד. עד כאן היה הכל פשוט. מערך החשבונות הלך והסתבך, נכרך סביב עצמו ללא מוצא כמעט, כשהרופאה בעצמה, זו שדחקה בה הנונה  לרשום משהו ("תרשמי, תרשמי") אמרה: "איזו ילדה בריאה." הנונה נאלמה דום. היא ראתה "הכל שחור": המחיצה האיתנה המפרידה בין מדור השדים למדור המלאכים קרסה ומעתה כל מלאך היה חשוד כשד וכל שד התהלך עם הילה של מלאך.

וכל זה התעמעם מול העקמומי והבלתי ניתן לשליטה מכל: העין הרעה ש"אלבני-אדם," הבנאדם, עושה לעצמו. היא חשבה, הנונה,  שהעין הרעה הכי אסונית היא זו שאדם עושה לעצמו, המבט הקנאי, המאכל, ששולח פרצוף אחד של הנפש לעבר פרצוף אחר. והילדה היתה היא עצמה, כמעט היא עצמה.

ראשה של הנונה הסתחרר. שעות שכבה במיטת הברזל הגבוהה, נחטפת על ידי המחשבות, עיניה פקוחות ונעדרות.

למרגלות המיטה, על הריצפה, זחלה או התהלכה הילדה, שיחקה עם פולי שעועית לבנה ואדומה שנפלו מהצנצנת. היא היתה בת שנה וקצת וידעה את השירים. פעם בכמה זמן בדקה הנונה אם היא בסדר, התחילה לשיר    au pres de ma blonde  והילדה המשיכה וענתה לה qu"il fait bon fait bon fait bon

ופעם אחת, שסופרה בהווה מתמשך, ואולי כמה פעמים, שרה הנונה, ממש על סף השינה, au pres de ma blonde והיתה דממה. הילדה נעלמה בשקט-בשקט: חבשה את הכובע עם אימרת המלמלה, גררה אחריה את השמיכה בצבע רוז בונבון , חמקה בעד הדלת שהיתה פתוחה למחצה וירדה בזחילה את שלוש מדרגות הבטון של הרבע צריף. היתה שעת צהריים: דרך העפר בכניסה לצריף להטה, הכביש להט. הילדה הלכה במרכז הכביש, יחפה, השובל הוורוד של השמיכה נמשך אחריה, מטאטא את האספלט. היא חלפה על פני הבית של ג"ינה, המשתלה, גבעת החול והקוצים מול עיקול הכביש שפנה לסביון, תחנת האוטובוס.  שם מצאו אותה, מישהו מצא. "לאן את הולכת טוני באמצע הכביש?" שאל המישהו. "אני הולכת לטייל," ענתה הילדה. הוא נשא אותה בזרועותיו והחזיר למאדאם אסתר שישנה, פשוט נרדמה אחרי המשפט הפותח של au pres de ma blonde .

האמא ידעה על זה מהשכנים, לא מהנונה: הנונה "סובבה הכל" כך שיצא כלום, כאילו כלום. "איך אני יכולה להיות שקטה שככה את נותנת לה להסתובב, איך?" רתחה האמא. "את אף פעם לא שקטה יא סִתִי, למה שתהיי שקטה עכשיו?" החזירה נונה. אבל היא שוחחה עם הילדה, הנונה, בשלוש שפות: "טוב שהוא לא מצא אותך, ההוא," אמרה. הילדה זקפה את אוזניה: "בלילה הוא גדול כמו בית, אבל שקוף. ביום הוא קטן כמו הזנב של החתול אבל הוא עוד גדול גדול," המשיכה נונה.  "מי?" שאלה הילדה. "האיש הלבן. ראו אותו בשיכון הרבה, הרבה ראו אותו. הבת של גואטה שחירשת והתחילה לגמגם? זה מזה שראתה אותו וברחה," השתתקה הנונה, שאפה את הסיגריה שלה. "מה הוא עושה?" שאלה הילדה. נונה חשבה רגע: "כשאת הלכת בכביש, הרגשת רוח, כמו רוח חמה כזאת על יד הפנים?" הילדה הנהנה. "זה היה הוא. ככה הוא מתחיל לבלוע, עם רוח, למה הוא אין לו שיניים, בולע עם לשון יבשה."   

בלילה לא נרדמה הילדה. היא שכבה לצד הנונה, במיטת הברזל הגבוהה, והזדקפה כעבור כמה דקות, נשכבה ושוב הזדקפה, לטשה את עיניה בזגוגית המלבנית של הדלת. נונה בישלה דיסה, שרה שירים, ספרה לה את הכריות הקטנות בקצות האצבעות, שמה לה מגבת לחה עם טיפות וולריאן על המצח.

כשחזרה האמא מהעבודה באוטובוס האחרון,  מצאה את הילדה בחיקה של נונה. שימלתה של הנונה היתה פרומה מלפנים: היא חלצה שד עצום, לבן, עם פיטמה וורודה כהה שהיתה נתונה בין שיפתותיה הרפות של הילדה. האמא עמדה והסתכלה. מסומרת והסתכלה, התעשתה פתאום. עיניה שוטטו בחדר, גילו את השמיכה הרוז בונבון מקופלת בקפידה על הכסא. היא חטפה את השמיכה, עקרה את הילדה המנומנמת מפיטמתה החרבה של הנונה, עטפה אותה בשמיכה ושעטה החוצה, הילדה בזרועותיה, טסה במורד השביל הכהה מתחת ליריעת השמיים הכהה בין שני הבתים, חסרת נשימה, תיקה הכבד התלוי על זרועה מיטלטל בריצה מצד לצד, חובט בישבנה של הילדה החצי ישנה, בעינים פקוחות.

מתוך הרומן "קול צעדינו"