רונית מטלון סופרת
מצאתי אותה יושבת בכורסת בית החולים, לצד המיטה, רחוצה ("קמתי ושטפתי את עצמי מוקדם מוקדם לפני כולם") עטופה ברדיד הצמר הסקוטי המשובץ שהבאתי לה, ירוק וכחול. הבוהק והמירקם הקציפתי של לחייה. אמרה שקורין אחותי הביאה לה קודם טוסט בייגל מהקפטריה למטה "ואת אלה," סימנה לעבר שידת המיטה: שש צנצנות של יוגורט "אקטימל" בחפיסת קרטון.
אמרה ספק בתלונה, ספק בשביעות רצון, ש"אחותך מכריחה אותי לאכול. לא יודעת מה יש לה זאת." ישבתי על קצה המיטה, צדודיתי אליה. "אבל אני לא רעבה," אמרה: "היא לא מבינה שאני לא רעבה." עיניה הבריקו, ברק מוגזם, לא טבעי, כמו מחום גבוה או התרגשות עצומה.
ההתרגשות, המוליכות החשמלית כמעט של גופה מתחת לרדיד הגדול שהגיע עד שוקיה.
"אז לא בכוח," אמרתי: "אל תאכלי בכוח."
היא בחנה בתשומת לב את שולי הרדיד, מפרידה את הגדילים שהסתבכו זה בזה: "שום דבר לא בכוח," אמרה.
ירדנו במעלית לחצר הפנימית של בית החולים, הסמוכה לקפטריה: תריסר כסאות "כתר פלסטיק" לבנים פזורים באקראי על קרחת דשא מוקפת בקירות זכוכית משלושת צדדיה ופעורה למעלה, לשמיים. במרכז הרחבה איזה עץ שסירב לצמוח או שמלכתחילה לא היה עשוי לזה. היא חשבה שהיא רוצה קפה. הבאתי לה. לגמה שתי לגימות והניחה על התחתית המטפטפת, מוחה אותה במפית הנייר. השמש החנונה של תחילת דצמבר, משפחה שלמה מתנהלת מעבר לקיר הזכוכית בעקבות אחד על אלונקה. "באים לכאן הרבה מקלקיליה," אמרה, "זאת שהביאו אתמול בלילה במיטה לידי מקלקיליה. לא ישנה כל הלילה." הזזתי קצת את כיסאי לכיוון יריעת הצל הצרה שהטיל קיר הבניין. שתי שפיריות, אחת גדולה ואחת בינונית, נחו על עטיפה משומנת של משהו, איזה סנדביץ שאכל מישהו. "אני חושבת הרבה," אמרה, חופרת בזהירות בקצה נעל הבית שלה בחול עם אניצי הדשא: "בלילות יש כאן הרבה מחשבות." "איזה מחשבות?" שאלתי. "ככה, איך חייתי, מה מו," נשאה את עיניה, מביטה לפנים, ממצמצת: "הייתי צריכה את המשקפי שמש לכאן," אמרה. "איך חיית?" שאלתי, לא מרצון, מתחושת חובה. היא שתקה רגע: "כמו איזה חמור, אני חושבת," אמרה, עצמה את עיניה: "יאללה נקום מהשמש הזאת."
חיכינו למעלית, היא אחזה במרפקי, נגעה בעצם, עושה תנועה של נשענת אבל לא נשענה,
נתנה בי להרף רגע מבט של עוברת אורח: "אל תחיי את כמו איזה חמור, אסור," אמרה.
המעלית פערה דלתות, מלאה עד כדי שני שליש בעגלת המזון של ארוחת הצהריים. יכולנו להידחף לשליש הנותר אבל לא רצינו. היא לא רצתה. "מה כבר יש לנו לעשות? נחכה לבאה," אמרה, תקעה את מבטה בלוח הקומות המהבהב למעלה. רכנתי לריצפה, לאסוף את המצית שנשמט מכיסי. הרגשתי את קצות אצבעותיה הביישניות על עורפי, קולה הנמוך המבוייש מלמעלה: "טוב שאת כותבת איזה ספר." "אני לא," אמרתי. "לא חשוב," אספה את אצבעותיה: "זה טוב."
מתוך "קול צעדינו"
לילדי הקטן – שיר חדש של אילן שיינפלד
תחזקנה ידיי המחזיקים בישבנים
עת האיבר חודר אל עומק הרחם הגברי, מחפש חום ילדות שאבד.
מאחור הילד שלי הקט נולד.
מגללי הצואה הצמיח פנים. מפרץ הזרע יגדל בשנים.
לוואי ויהיה בני לוחם בצבא הגיבורים.
הטובח בילדים, בנשים, בגברים.
הללויה לזיין! הללויה לישבן! הללויה לילדי הקטן!
בַּל תִּפֹּל רוּחֲכֶם האוחזים באיברי אחיכם, וּבַל יִשָּׁמֵט ישבנכם עטור התהילה!
בני ורעי, אתם נועדתם לגדולה!
מאחור תבוא הגאולה!
הַמְשִׁיכוּ לְהַרְעִישׁ שָׁם, זקורים ופרוצים, בארץ הלבנון,
דם, דימעה, וזרע – אני למות למען זרעי יהיה ראשון!
וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם מוּג לֵב. וְלֹא יֵעוֹר בָּכֶם אָשָׁם.
תַּחְזֵקְנָה יְדֵי כָּל בָּנֵינוּ הַמְּחרבים אֶת חַיֵּינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.
אני יעל ישראל, כאילו סופרת, עורכת, מבקרת נושכת נובחת מאוננת מטורפת משוררת מזדיינת (הייתה מתה)…
פעם הוצאתי ספרים שמכרו בשלושה עותקים,
ומאז התחלתי להאמין שיש לי כישורים.
ריח אהוב עלי – הנפיחות של עצמי.
אפטייר שייב (כי הרי יש לי שפם וזקן) – הפלוצים של רן יגיל וביקורות בהארץ שאירגן לי היחצן.
כותבים עלי בכל מיני מקומות, כי אני יודעת איפה צריך רגליים מפוסקות.
עכשיו יצא לי ספר בהוצאה נידחת אך הם נתנו לי פרס..הסופרת הכי טובה מהתחת!
הכל יחצני, קשרים בעיתונות, לקקנות והתרפסות. אך זה הנדרש לעובדת כמוני בזנות!
עכשיו פתחתי בלוג בננות, אני מפורסמת, ידוענית, מוערכת, מוכרת, נפלאה ומרגשת…רק חבל שעדיין יש לי פרצוף כמו תחת בעצירות וכישרון כמו לחמור שחוט!
אז אומר לכם ללא כל היסוס, כי אני יעל ישראל נמצאת על הסוס! ואם לא..אז בואו ללקק לי את הכוס!!