שלוש לפנות בוקר

הילדה נארגה באלף חוטים שקופים ונראים לתוך הספור של הנונה  כי האמא שתקה. במרחבי השתיקה העצומים שהותירה האמא גידלה הנונה את גידוליה, דיברה ודיברה. כוח הדמיון, שממנו היה לה הרבה, לא הכריע ולא רצה להכריע את כוח הזכרון, שגם ממנו היה לה הרבה:  היא חזרה על הספור שהיה כתוב, מבויים ומלוהק בתודעתה אות באות, מילה במילה, באותן השהיות והטעמות, אותו פתוס תיאטרלי מרוסן,  אותם מעברים בין שפה לשפה ובדיוק באותם מקומות, אותן תקלות טכניות – הפסקת חשמל שהחשיכה לרגע את הבימה בדיוק באותו מקום בעלילה.. 

האם ישבה הילדה על ברכיה בזמן שסיפרה? לא.  על ברכיה של הנונה נחה המאפרה. זו היתה שעת הסיגריה שלה, אחרי האוכל ולפני המנוחה. הילדה ישבה למרגלותיה, על השטיח הדקיק המפוספס שהביא פעם הדוד מהשוק של הבדואים בבאר שבע. הנונה לא ראתה את הצבעים והילדה אמרה לה: אדום, צהוב, כחול, ירוק, חום. הנונה התאמנה עם הילדה על הצבעים בצרפתית: rouge.jaune,bleu.vert.brun

הילדה חזרה על הצבעים כל יום, מדי יום, גם כשהשטיח לא היה: האמא העיפה אותו משם בחרי אף לאחר שכמה פעמים הסתבכו בו רגליה של הנונה והיא מעדה. "חסר לי רק איזה כסא גלגלים על הראש" אמרה האמא. הנונה השתתקה, שואפת מהסיגריה שלה בלי להכניס לריאות, זגוגיות הדמה של משקפיה מתכסות באיזה דוק (בשלב ההוא לא ראתה כלום והמשקפים היו סתם). "עִנְדִי כַּרַאמִי," אמרה הנונה לילדה לאחר שגמרה לשתוק, לאחר שהאמא הלכה: "יש לי  את הכבוד שלי."

הילדה לא רצתה להבין מה הקשר בין השטיח לבין ה"כַּרַאם," הכבוד של נונה. היא שאלה את הנונה : "אבל מה הקשר, מה הקשר. תגידי מה הקשר." נונה היטתה את ראשה הצידה ולקחה ממנה את פניה: פניה שקודם היו על הילדה, הקרינו עליה את שמה הפרטי כמו שעשו מאז ומעולם, נלקחו עכשיו, ניצבות מול הזגוגית הקבועה בדלת הכניסה, מוגפות. אולי לא הבינה הנונה מה זה "קשר" ואולי היתה זו אחת מאותן חירשויות יזומות. בסוף אמרה משהו. היא אמרה: "רק אלוהים רואה מה יש לי בלב." אבל זה לא היה נכון: כולם ראו. "כולם" היו האמא והילדה, האח של הילדה ואחותה. "אבל למוריס," אמרה הנונה, "לא צריך להראות כלום, הוא רואה מעצמו, כמוני הוא. הוא אבא שלך," המשיכה הנונה: "את זוכרת שמוריס הוא אבא שלך?"  "כן," אמרה הילדה. "תגידי מה את זוכרת ממנו," ביקשה, "תגידי דברים."  "אני לא זוכרת דברים," אמרה הילדה. "את זוכרת דברים ממנו, אני יודעת שאת זוכרת," אמרה הנונה, שלחה את ידה ורצתה לגעת במיצחה של הילדה אבל נגעה בריסים: "בכל פעם שהלב שלך יישן על מוריס תעירי אותו כי הוא אבא שלך והלב שלו ער עלייך, הבנת?" "כן," אמרה הילדה, צבטה את הנונה בזרועה הימנית, המדולדלת והתפוחה, שצריך היה להתקין לה תמיד שרוול מיוחד בשמלות: "תעשי לי מקום."

עכשיו שכבו שתיהן במיטה של הנונה, מכוסות בשמיכה הכבדה עד צווארן. הנונה שכבה על גבה והילדה על צידה, טומנת את מיצחה בזרועה של הנונה, לא הזרוע התפוחה, הבסדר, מרחרחת את מרפקה בשאיפות קולניות: "איזה ריח טוב, "אומרת הילדה.  "זה מהסבון הטוב שהביאו לי, שמרתי אותו ושמרתי בין הבגדים עד שאתמול אמרתי לעצמי יאללה יא בנת, בשביל מי את שומרת את הדברים הטובים, בשביל המתים?" מסבירה הנונה ועפעפיה נעצמים, העפעפיים הלבנים, השקופים, שמכסים על עיניה התכולות מתכתיות. "אל תישני," מבקשת הילדה. "אני לא יושנת אני נחה," אומרת נונה בקול כבד, מצועף. הילדה ממתינה דקה או שתיים, הלמות צעדים בבית הסמוך מימין לרבע צריף של נונה, או משמאל, אצל אבא של רחל אמסלם. "את יושנת, את יושנת," אומרת הילדה.  "אני לא, אני רק קצת סוגרת את העינים, שינוחו העינים," אומרת הנונה בקושי.

הילדה מתהפכת על גבה, מרחיקה את עצמה, מסמנת באצבעה, על המזרון, מתחת לשמיכה, גבול בינה לבין הנונה, שגוף לא יגע בגוף, תעלת מים עמוקה וארוכה בין המדינות שעכשיו הן יריבות, בוחנת את מפת כתמי הטחב בתיקרה העכורה:  השמן, הימני, התרגז שהביאו לו אוכל לא מקופסת שימורים ואכל את הפרה של ה"עאם" אבל רק את העור, בלי הבשר, כדי שתהיה לו גם מבפנים בתוך הגוף פרווה שחורה של פרה וככה כשהוא ירצה, הוא יוכל להתהפך מבפנים החוצה ומהחוצה בחזרה כי בשני הצדדים יהיה לו אותו דבר, אבל בינתיים הדודה שלו, היותר חומה משמאל, ראתה שכולם ברחו לה , הידיים שלה, האצבעות, הרגליים, הראש והגב,  והתחילה לירות בכל מי שברח כדי שיבהל ויחזור מיד-מיד אבל רק האצבעות חזרו, כולן חוץ מהאגודלים, שהתחבאו בתוך משהו והגיעו למועצה אחרי שכבר גדלו לבד במעטפה סגורה, רק עם סוכר.

קול בוקע פתאום מימינה, מתחת לכמה שכבות, כאילו מעומק הריצפה, מתחת למיטה. זו הנונה שממשיכה איזו מחשבה בעינים עצומות: "מוריס הביא לי את הסבון הזה הטוב. כל הדברים הטובים הוא יודע להביא," היא משתהה רגע: "כשהוא רוצה, הוא יודע להביא הכי טוב," היא מחככת את כפות רגליה הגרובות בגרביים בכפות רגליה של הילדה שקבורה עכשיו לגמרי מתחת לשמיכה, מניחה את ראשה על ביטנה הרחבה והרכה של נונה, כמעט נוזלית. "יצאת מהבטן שלי את," אומרת הנונה מרחוק-רחוק, ממרומי השמיכה, האוויר הפתוח בחלל החדר, ואז מוסיפה באי-רצון: "כאילו את יצאת מהבטן שלי."

הילדה מזדקפת: "כאילו" הוא הפתיחה לסיפור, הפתיחה לפתיחה. גם הנונה עוברת בכבדות עצומה משכיבה לישיבה, נשענת על שני הכרים הפחוסים המוצבים כנגד הקיר. מוט הברזל של המיטה נתחב למותניה, במורד גווה, אבל היא לא מרגישה. הילדה נרכנת לשולחן הקטן, שולפת סיגריה מהחפיסה, מציתה אותה לאחר שהיא שואפת פעם אחת את העשן, ומושיטה לנונה, עם המאפרה. הנונה מביטה ניכחה בהתכוונות עצומה, הצטעפות מסויימת של עיניה: זה איננו ריכוז של מאמץ להזכר אלא של היפנוט עצמי. 

קולה עבה מאד, מעובה, ספוג באדי המזיגה המוזרה הזו של יגון והתלהבות: "היא הורידה את כולם לפני שבאת, האמא. את זיזי במצרים לא הורידה, הוא מת לבד, אבל כל אלה שבאו אחר-כך הורידה כמו חתולים כי מוריס הלך. מאיפה תגדל אותם? כשהיית את בבטן שלה גם רצתה להוריד. מספיק, היא אמרה, היה לי מספיק." היא משתתקת, מצותתת פתאום לקול החלש של הרדיו. יש דממה בחדר אבל מלאת חיוניות, פתוס עצור. "ומה היה אז?" שואלת הילדה, מתעסקת עם כף היד של הנונה המוטלת על השמיכה, סופרת את השקערוריות במקום שמסתיימות האצבעות.

"ואז חלמתי. לילה לפני שהורידה אותך חלמתי. בא אלי בחלום האיש הלבן. בא אלי מהגב, לא מקדימה, דיבר איתי ולא ראיתי את הפנים שלו. הדיבור שלו בא לי בגב. אל תתני לה להוריד את התינוק הזה, הוא אמר, התינוק הזה יביא מזל. "  הפסיקה שוב, מחלצת את ידה בעדינות מאחיזתה של הילדה, ממששת את סנטרה, עפעפיה יורדים על עיניה, משאירים סדק צר. "נו?" שואלת הילדה.

"הלכתי אליה. לקחתי את עצמי וישבתי אצלה כל הלילה לפני שהלכה להוריד, עד שלוש לפנות בוקר ישבתי אצלה ואמרתי לה מה שהאיש הלבן אמר. אמרתי לה: תעשי בשבילי את התינוק הזה, תני לי אותו. הוא יביא לנו מזל, לך ולי. והיא הסכימה. בכתה ובכתה ואני בכיתי איתה והסכימה וככה באת." 

הן נשארות לשבת זו לצד זו, חצי שרועות, נתונות כל אחת לציפייתה. "ומה היה אחר-כך?" שואלת הילדה  באכזבה. "כלום, החיים," אומרת הנונה: "כאילו יצאת מהבטן שלי היית."

דלת הכניסה נפתחת, מביא סטירה מצלצלת של משב אוויר חזק  לחדר הכמעט אטום של נונה – הדוד הזה ברתיחה איטית. האמא מופיעה, רק מביטה, רק להרף רגע: "יאללה הביתה, מספיק להיום," היא אומרת לילדה, מפשילה באחת את השמיכה מעליה: "קומי נלך."  "קומי יא חַבִּיבְּתִי," נבהלת הנונה, מזרזת אותה: "לכי לבית שלך." הילדה רוכסת את שרוכי נעליה באיטיות מופלגת, מורחת את השרוכים ברוק ומותחת אותם יפה-יפה לפני שהיא משחילה בחורי הנעליים, שולחת מבט צידי בשוקיים של האמא, הגרובות בגרבי ניילון חומות ועבות, שזכרון מגען החלקלק מעביר צמרמורת בגווה. "למה היא רועדת הילדה, יש לה חום?" שואלת האמא מלמעלה, באוויר הדחוס מעל לראשה של הילדה שמצטנן ומתלהט חליפות.

מתוך "קול צעדינו"