עיניים פקוחות

לילות שלמים היתה בעינים פקוחות, חיכתה לבוקר, הדליקה את מנורת הצד הסמוכה למיטתה, כיבתה ושוב הדליקה, קוראת עוד כמה עמודים עד שעפעפיה כבדו. לא יכלה להירדם עם האור שהטילה מנורת הצד הקטנה ולא יכלה בלעדיו: הלילות היו רצף מקוטע של הבלחות אור שביניהן אזורי חושך. מתישהו נמצאה פשרה למיקוח הזה בין האור לחושך: היא הטילה מגבת על האהיל של מנורת הצד, כיסתה את חציו. האור עומעם מאד אבל עדיין היה: כתמתם, מצועף. אחי סמי חשש מהתלקחות המגבת בלילה, כשכולם ישנים, כשהיא ישנה. "אבל אני לא יושנת עד הסוף," הוכיחה אותו: "השינה שלי קלה קלה." הוא הביט בה מן הצד בחשדנות, מניע את ראשו בזעזוע מעושה מצד לצד: "את עושה דברים, שאלוהים ישמור איזה דברים את עושה."

יד ביד הלכו שניהם, עמי ותמי, בארץ רבת האפשרויות של חרדת השריפות: כשהיא  בנדנדה למטה – הוא למעלה, כשהיא למטה – הוא למעלה.  "מאמא דרמה" לא פחות ממנה, ובמובנים מסויימים, לאין ערוך יותר,  נדלק מהר, רץ בדמיונו אל הקטסטרופה  תוך שניות, אבל לא קפוא אברים כמוה, להיפך: מלא שקיקה, התלהבות עצומה שהיתה משוקעת בכל שאגת פחד שלו. הוא חי בסרטים. זה מה שאמרה היא: "הוא חי בסרטים."

 והוא היה בסרטים, בבית הקולנוע בשכונה או בתל אביב: הצגה יומית, הצגה ראשונה, הצגה שניה – אותו סרט. גולשים בכיסאותיהם בשורה שלוש, חיסלו הוא והחברים שלו מגשי קרטון שלמים עם ממתק בננות מצופות שוקולד, צונחים ונרדמים זה על כתף זה. אחר כך, כשישבו במכונית צפופים כמו גורים עד שלוש או ארבע לפנות בוקר, סיפרו מה היה בסרט ומה יכול היה להיות, ממחיזים סצינות שלמות, משתנקים מצחוק מהמצאותיהם. הם חנו בדרך העפר של הצריף, סמוך למבנה הקטום, המלבני, של המסגריה, בין צינורות הקונסטרוקציה שהיו מונחים על משטח העבודה בחוץ, למחר. אחת לכמה זמן יצא  מהמכונית מישהו מהם החוצה, לשדה הקוצים, להשתין, חזר במרוצה, לא להפסיד כלום. שמענו אותם בתוך הבית, האמא ואני: קולות עולים ויורדים באפלה, מתפוגגים לתוך המהום, בוקעים מחדש בצהלה פרועה. אחר כך השתרר שקט, עוד ועוד שקט. מנורת הצד הקטנה לצד מיטתה נדלקה שוב ונשמע קול דשדוש רגליים בנעלי בית. היא יצאה אליהם. מחלון המטבח ראיתי אותה בחוץ, בדרך העפר: לבנה לגמרי בכתונת הלבנה, מקישה על זגוגיות המכונית: "קומו כבר, יאללה." הם התגלגלו החוצה, עוד חצי מכורבלים בתוך השינה: אחי ראשון ועוד שניים בעיקבותיו, שכבו על העפר מכורבלים, פולטים אנקות גסיסה. "די עם ההצגות," בעטה קלות בכתפו של אחי: "יש עבודה מחר, איך תקום?" הוא עוד המשיך לשכב בחול על צידו זמן מה ואחר כך עבר לארבע,  כל הדרך זחל על ארבע בעקבותיה , נובח, מזיל ריר  ומנסה לנשוך את קרסולה   לקול הצחוקים מאחור. "על מה אתם צוחקים, על הטיפשות שלכם?" העמידה פני נעלבת, מנסה לכבוש את צחוקה תוך שהיא מנסה לחמוק ממנו, מפשילה מעט את הכתונת הארוכה.

תוך דקות נדם שוב הכל, הוא הטיל את עצמו עם הבגדים על השטיח למרגלות מיטתי, נרדם. "קום תעלה למיטה," ניסתה האמא: "קום." בסוף נואשה, כיסתה אותו בשמיכה  ושבה למיטה, מעלה שוב אור במנורת הצד עם גלימת המגבת. והשינה הלכה. עד חמש וחצי המשיכה לשכב בעינים פקוחות, עיניה תקועות באותו ספר, אותו עמוד. ירדתי מהמיטה, מדלגת על גופו השרוע של אחי, ובאתי ונשכבתי לצידה רחוק, בקצה המיטה. עצמתי את עיני, עושה את עצמי ישנה, מרגישה ברטט השקרני של עפעפיי, באור הכתמתם של המנורה שחדר דרכם. היא שכבה על גבה, תוקעת את עיניה בדלתות הפורמאיקה המבהיקות של ארון הקיר מולה: "למה את לא יושנת את?" לחשה.  קירות החדר הסגולים סגרו עלינו, ככה דימיתי כשראיתי אותם מבעד לעפעפיי, הלכו והתקרבו לעברינו, מקיפים את המיטה מכל צדדיה, עומדים למראשותינו כאילו חיכו לנו. הרגשתי לצידי בתנועת הירכיים שלה המניעה קלות את המזרון, בזה שלא ישנה, שלא תישן. ייאוש דק דק, בודד כמו ראש של סיכה בישימון, עלה מאיזה דבר בקצב נשימתה, תנוחת גופה, ייאוש שלא רוצה כלום ולא מופנה לכלום, גם לא לעצמה. שמעתי אותה קמה, פותחת תריסים, רוכנת החוצה מהחלון, לובשת את הבגדים המונחים על הקולב שלבשה אתמול, מתכופפת לצידי, לצד המיטה, ליישר את השטיחון הירוק  חיוור, אחיין של השטיח הירוק עז שעליו ישן אחי, למרגלות מיטתי.

מתוך "קול צעדינו"