בננות - בלוגים / / גב כף ידה (1)
רונית מטלון
  • ronitmatalon5@gmail.com

גב כף ידה (1)

גב כף ידה (1)

 

היו לה כפות ידיים של פועל, לא פועלת – פועל. נונה אמרה: "ידיים של גבר,  תראי איך יש לה היא ידיים של גבר." כפות ידיה שלה היו מופתיות כל כך עד שהגיעו לדרגת חפץ: צחורות-צחורות, כמעט בלי נמש, ניראו כאילו זה עתה קומחו. היוהרה הזו שבה נמשכו אצבעותיה עוד ועוד, עד מעבר לעצמן, מותחות את האידיאה של העדינות עד מעבר לעצמה, היתה עוצרת נשימה.  מיששתי בלי הרף את כפות ידיה של נונה, כאילו ביקשתי אישור מחודש למשהו.

 כפות הידיים – מה שהיו ומה שיכולות היו להיות – ננעצו בתור האבן המרה והקשה ביותר בתוך הלוע של כל מריבותיהן האיומות, העלבונות ההדדיים, שיסוף הוורידים הסמלי ופעם גם הממשי, ההצקות, הברוגז שנמשך ימים ושבועות (אף פעם לא עלה על חודש) הטענות השוליות והמהותיות זו כלפי זו, הטינות שהוטחו ושלא הוטחו (לא היו הרבה) הכאבים השותתים, המפוארים.     

נונה אמרה עוד: "את לוּסֶט האמיתית, המתוקה, השארתי במצרים." לא, קודם היא אמרה: "ידיים של גבר יש לה," ורק אחר כך: "לוסט האמיתית נשארה במצרים." מי היתה "האמיתית"?  נונה זכרה אותה, חשבה שהיא זוכרת: "הפה הזה שיש לה עכשיו עם הלשון שיש לה, זה לא היה. לא היה דבר כזה, הלפתוח ככה את הפה שיש לה עכשיו. זה בארץ למדה ככה לפתוח פה. כמו בובה היתה, יפה כמו בובה עם דבש על הלשון, לא חשוב מה אומרים, רק דבש על הלשון: כן אמא, לא אמא, בטח אמא, רק ככה. והלחיים שלה. העור. עור כמו של לוסט לא היה: היתה נכנסת לחדר, היה נדלק החדר מרוב שהאיר העור הזה. לאן שהיתה הולכת היו מסובבים את הראש. בסבוסה היו קוראים לה ברחוב. בסבוסה זה העוגה הזאת עם הסוכר והחמאה, מתוקה-מתוקה. היא היתה בסבוסה והבת דודה שלה, ז'אנט, היא היו קוראים לה הריסה, שזה עוגה יבשה כזאת, עומדת בגרון. היו הולכות שתיהן מהבית ספר הביתה ואמה היתה בסבוסה וההיא הריסה."

לדברים האלה בפיה של נונה, שחזרו וסופרו, היה טעם של הלשנה: על הדבר הטוב, לא הרע. היא הלשינה על הטוב, החסד שהיה, כי הטוב הוא שהיה חבוי, לא הרע. משהו עצום, שאובדנו היה לא פחות מנורא, נשמט בעיניה במסלול ההגירה, בגאוגרפיה של ההגירה: הנשיות שהועלתה קרבן למקום המחוספס, האנושיות החדשה המחוספסת, הגברית. הליבה של הנשיות הזו היתה כפות הידיים, ויותר ממנה: השמירה עליהן בתור נכס נשי, גלוי ומסתורי כאחת. על אי השמירה נטרה לאמא לא פחות ואולי יותר מאשר על ה"יש לה ידיים של גבר." זהו, שלא היו לה מלכתחילה "של גבר," מלכתחילה לא היו. עם חסד שלא ניתן עשויה היתה נונה להשלים, אבל לא עם  כזה שניתן והושחת ושב והושחת  "כאילו היא עושה בכוונה העקשנית האמא שלך, בכוונה." 

 

מתוך "קול צעדינו"

© כל הזכויות שמורות לronitmatalon5@gmail.com